שו"ת זרע אברהם יט

לה בעצמה קדושה זו. ומ"ד דקדשי ליקרב ס"ל דאין האם כלל בגדר מקדיש לולד רק גזה"כ דולד קדשים מכח עצמו קדיש וממילא כיון דהולד תמים שפיר קדיש ליקרב

ולפי"ז ניחא שפיר דברי תוס' דכיון דבסוגי' דתמורה מייתי פלוגתא זו אם מצא בה ולד בחטאת אם כחולין או כחטאת לפשוט לבר פדא ור"י בתמורה (י.) שם אם קדושה חלה על עוברין ודחי דפליגי אם במעי אמן קדושין או בהוויתן יעו"ש וע"כ שפיר לבר פדא וטעמי' בתמורה (י"ז:) דאמר שם בר פדא אמר לרעי' דולדות קדשים בעלי מומין לא קדשי ליקרב רק לרעי' וא"כ ס"ל דקדושתן מכח אמם ושפיר כשהאם אינה בחיים אינה מקדשת בהוויתן כזו את הולד וא"כ א"א לשנויי אליבא דבר פדא דמש"ה נקיט בן ד' משום דבכלו חדשיו יהי' קדיש לכ"ע דז"א דאין נ"מ כיון דהאם המקדשת ובעי' שהאם תהי' בחיים ולא מהני מה דהולד כלו חדשיו וחי כיון דבתר מקדיש שהוא האם אזלי' לדידי' ולפי"ז שפיר ישוב הלח"מ בשיטת רמב"ם ז"ל דפסק בפ"ד מתמורה ה"ט) דולדות בע"מ הרי הוא כולד התמימה ויקרב יעו"ש ומבואר דס"ל כמ"ד דקדושת הולד מצד עצמו שגזה"כ שחל עליו קידוש לא שהאם מתפסת עליו קדושה ואינו בגדר מקבל קדושה מאמו עי' תמורה (ל"א:) ברש"י ותוס' שם שפיר יתכן לומר דאף אם יצא לאויר העולם אחרי שחיטת אמו דחל עליו קדושה משום דכלו חדשיו וחי הוא ואף שהאם שחוטה אין זה מעכב לחלות קדושת הולד שקדושתו בעצמו ודו"ק

טו) ובגוף דברי הלח"מ דכתב להוכיח חידושו מרש"י ז"ל הנ"ל י"ל דאינו מוכח כלל חידוש זה דהוי' לאחר שנשחט יחשב הוי' ליקדש. וזה עפ"י דברי תוס' בתמורה (י"א.) שם דמש"ה נקיט בן ד' ולא בן ה' משום דאתי' כר"מ דכלו חדשיו אינו ניתר בשחיטת אמו עיי"ש וא"כ י"ל דכיון דבאמת הסברא כמ"ש דכיון דהולד הוי כנשחט ע"י שחיטת אמו לא מהני מה שהוא חי לשוי הוי' ליקדש דהוי' אחר שחיטה כשרה לאו כלום. ואולם זה רק אם שחיטת אמו מתירתו וכשחיט הוא ל"ש בזה בהויתן הן קדושים אבל אם אינו ניתר בשחיטת אמו ממילא אינו כשחיט שפיר י"ל דכיון דחי הוא הוי ליקדש וא"כ שפיר י"ל דגם רש"י ז"ל ס"ל כתוס' דבריתא זו כר"מ דאינו ניתר בשחיטת אמו בכלו חדשיו וחי גמור הוא שפיר חשיב הוי' ליקדש. אבל לח"מ דאזיל בשי' רמב"ם ז"ל דכלו חדשיו ניתר בשחיטת אמו שוב למ"ד בהויתן הן קדושים אינו קדוש כלל כיון דבעת הויתו כבר נשחט הוא ושפיר גם בכלו חדשיו תליא אם במעי אמן קדושים או בהויתו וז"פ

ואולם המדקדק בדברי רש"י ז"ל יראה שלא נזכר כלל בדבריו ז"ל תנאי זה דיצא לאויר העולם יגרום הקידוש ולא הזכיר ז"ל רק הטעם דכיון דחי הוא חשוב הויתו ליקדש ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דזה דמהני בהויתן ליקדש אחר שיצא לאויר העולם היינו רק בלא נשחטה אמו דהולד חי גמור שפיר יציאתו לאויר העולם מקדשו אבל זה שנולד משנשחטה אמו ושניהם שחוטים לא מהני יציאה זו כלל וס"ל כדרך ה"ג שכתבנו דענין בהויתן הן קדושים היינו משעה שנעשה ולד ופסקו גידוליו אם חי הוא הוי' חשובה הוא ליקדש ועי' ש"ס חולין (דף ע"ה.) הושיט ידי למעי בהמה ותלש חלב של בן ט' חי ואכל ר"י אמר חלבו כחלב בהמה (בכרת) חדשים גרמי רשב"ל אמר חלבו כחלב חי' חדשים ואוירא גרמי עיי"ש וקיי"ל כר"י דחדשים לחוד גרמי וה"נ בכלו חדשיו חשוב הוי' גמורה ליקדש [ועי' תוס' חולין (ק"ג.) ד"ה דאיסור כו' דלכ"ע אוירא דחלב בעינן ובעי' שיוציא החלב לחוץ עיי"ש ואכמ"ל בזה] אף במעי אמו ולכן דקדק רש"י ז"ל הואיל וחי הוא הויתו חשוב לי' והכוונה קודם שנולד והחילוק בין מ"ד במעי אמו הן קדושים למ"ד בהוויתן הן קדושים הוא עפ"י דברי רש"י ז"ל בתמורה (דף כ"ה.) בד"ה הא תפסתינהו קדושת אמן משעת התחלת יצירתה כל פורתא ופורתא קדיש עכ"ל עיי"ש ומבואר דלמ"ד במעי אמן הן קדושים מתחלת הקדושה מיד משעת יצירה ואולם למ"ד בהויתן הן קדושים בעינן הוי' ליקדש והיינו שיהי' כלו לו חדשיו אבל מ"מ אחר שכלו חדשיו גם במעי אמו קדיש דכיון דחי הוא הויתו חשוב לי' אמנם אלו לא הי' יכול לחול במעי אמו גם אחר שיצא לאויר העולם לא הי' קדוש דהא יצא לאויר העולם אחר שחיטה דידי' ודאמי' ולכן לא הזכיר רש"י ז"ל כלל מזה שיצא לאויר העולם. ואין להקשות דהא בסמוך שם כתב רש"י ז"ל ולדות קדשים בהויתן הן קדושים משעה שנולדו. ולפי הנ"ל דבכלו לו חדשיו ס"ל לרש"י ז"ל דחל קדושתו גם במעי אמו כיון דחי הוא הויתו חשוב לי' א"כ ולדות קדשים אמאי אינו חל קדושתם עד שנולדו הא מיד שכלו להן חדשים חלה קדושה לכ"ע במעי אמן. אולם לק"מ לפי דברי תוס' בזבחים (פ"ד:) דאף נפל חל עליו קדושה אף למ"ד בהויתן הם קדושים וה"ה נולד מת ג"כ חל עליו קדושה וע"כ הטעם כמש"כ דכיון דיש לידה גמורה הלידה מקדשת ולא משגחי' בנקדש אם הוא חי או לא. אבל היכא דבעי' הויתו מצד עצמו כגון דליכא לידה בזה לא מחשב הוי' ליקדש רק אם הוא חי וכדברי רש"י ז"ל ולכן שפיר קאמר דולדות קדשים חל קדושתן משנולדו היינו דלידה מקדשתן ובזה אין חילוק אם נולד חי או מת. אבל היכא דחי הוא וכלו לו חדשיו שפיר גם במעי אמו חל עליו קדושה לכ"ע דהויתו מיחשב וזה למדקדק בדברי רש"י ז"ל. ולפי"ז צ"ע לפי דברי הנח"מ דדקדק בדבריו דמש"ה חשוב הוי' ליקדש משום שיצא לאויר העולם ומבואר דבמעי אמו א"א בשום אופן ליקדש למ"ד בהויתן הן קדושים והיינו כנ"ל דבעי יציאה לאויר העולם א"כ בזה ממ"נ קודם שיצא אינו חל קדושתו ואחר שיצא דכבר נשחט דהא לרמב"ם ז"ל קיימינן דפסק דגם כלו לו חדשיו ניתר בשחיטת אמו א"כ מנ"ל דהוי' שלאחר שחיטה יחשב הוי' ליקדש ומדברי רש"י ז"ל אינו מוכרח כלל שאחר שיצא לאויר העולם יהי' מיחשב הוי' ופשטות כוונתו ז"ל דהקדושה מתחלה במעי אמו מצד זה דחי הוא חשוב הויתו אבל לומר שאינו חל במעי אמו ושיחול לאחר שנשחט זה לא מצינו כלל. ויש להאריך עוד בזה בכוונת רש"י ז"ל ואכ"מ

טז) ויתכן דסברת הלח"מ דבעי שיצא לאויר העולם אינו משום דס"ל דאינו הוי' ליקדש כ"ז שאינו באויר העולם אך הטעם דס"ל דכיון דחשיבות הוי' מצד דחי הוא וכמ"ש רש"י ז"ל בתמורה (י"א.) הואיל וחי הוא הויתו חשוב לי' יעו"ש ולפי"ז לפי מ"ש המאירי ז"ל בשבת (דף ק"ז:) דההורג עובר במעי אמו בשבת פטור אף דכלו חדשיו יעו"ש ועיין במזרחי פ' משפטים לענין חיוב הורג נפש יעו"ש ובאמ"ב דיני שבת סי' ל' האריך בדבר יעו"ש ולכן ס"ל דאין זה נחשוב חי גמור במעי אמו אף שכלו חדשיו אבל אחר שיצא לאויר העולם דאף דדינו כנשחט מ"מ חי גמור הוא לענין שבת ועי' חולין (ע"ד:) למעוטי רובעו וחורש בו יעו"ש ושפיר חשיב הוי' ליקדש ואכמ"ל הארכנו בזה לברר חידושו דהלח"מ ולברר שיטת רש"י ז"ל

יז) ונשוב לישוב הלחם משנה בדברי הרמב"ם ז"ל דנקיט בן ארבעה: