שו"ת זרע אברהם יח

שהי' בתחלה רק קדושה דעכשיו בשעת לידה שאז הוא חלות הקדושה יעוש"ה בסוגי' ואכמ"ל בזה

ולפי"ז יתכן דאף דנימא דכל קדשים בעי שני מתירים שחיטה וזריקה מ"מ זה רק בקדשים שקדושין מעצמן ע"י שהקדישן אזי בעינן שני מתירין אלו להתירן מדין איסור שע"י ההקדש אבל ולדות קדשים כיון דקדושתן מכח אמן סגי להון מתיר כמו אמן ומש"ה אף דכל ולדות קדשים ג"כ צריכין שני מתירין היינו משום דגם אמן צריכה שני מתירין. אבל ולד זה שיצא לאויר העולם אחר שנשחטה אמו ואזי הוא דחלה עליו קדושת אמו שהרי זהו שמחשב הויתו ליקדש הוא אחר השחיטה ע"כ י"ל דדמי לאמו וכמו דאמו א"צ אז אחר השחיטה יותר ממתיר אחד שהוא הזריקה כן אינו חל על ולד זה קדושה יותר מאמו וסגי לי' בהיתר של מתיר אחד שהוא הזריקה דאמו, וא"צ כלל היתר דשחיטה ורק למ"ד במעי אמן הן קדושים שפיר חלה עליו קדושה כזו להיות צריך ב' המתירין ושוב למ"ד זה הרי שפיר יש לו ב' המתירים דגם בשעת שחיטה קדוש הוא ומהני לי' שחיטה וזריקה דאמו בתורת קדשים. אבל למ"ד בהויתן הן קדושים דהשחיטה בעת שהוא חולין שוב הרי חלות הקדושה הוא אחרי שחיטה סגי לולד ג"כ במתיר אחד דלא יהי' טפל חמיר מן העיקר

יג) ואמנם סברת התוס' יתכן עפ"י דברי הרמב"ם (פ"ב ממא"ס הי"ז) דמפרש הא דחולין (ס"ז:) דרני דבישרא אסירן דכוורי שריין דתולעים המתהוים בבשר של בהמה שחוטה אסורים וכתב ההמ"ג ונתנו טעם לדבר לפי שבשר הבהמה אינה מותרת אלא בשחיטה וכל דבר חי שיצא ממנה אסור כיון שא"א לו בשחיטה אבל הדגים א"צ שחיטה וכל דבר הגדל ממנו בהיתר גדל עיי"ש ומבואר סברתו ז"ל דבהמה אף אחר שחיטה אין ענינו שנעשה כאוכל דעלמא רק הענין הוא דעדיין צריכה להיתר השחיטה אלא דאמרי' דיש לה ההיתר שהרי נשחטת הוא והיתר השחיטה נמשך הוא ומש"ה התולעים שאין להם היתר זה אסורין משא"כ בדגים שא"צ שחיטה כלל הוי גדל בהיתר [ועי' בא"נ ה' לולב (סי' תפ"ג) שהביא ראי' לס' זו מהא דמנחות (כ"ג.) דשחיטה בטילה בנבילה וחל איסור נבילה על השחוטה ואיך מצינו ביטול ברוב לחול שם הרוב על המיעוט וע"כ כדברי הה"מ דמצות שחיטה הנעשה בבשר מתירתו תמיד והשחיטה בטלה בנבילה היינו סילוק שם המיעוט דהיינו היתר שחיטה המוטל על הבשר וממילא חזר לאיסור נבילה מעצמו לא מצד הרוב יעו"ש]

ובמק"א הארכתי בזה. והוספתי לדון דגם בקדשים אם נאמר דצריך שחיטה בתורת מוקדשין ג"כ הענין כן דאף אחר שנשחט צריך לשחיטה רק שיש לו המתיר שהרי הוא נשחט והבאתי מהא דש"ס תמורה (דף כ"א.) כגון שזרק בפני הבית וחרב הבית וכו' יעו"ש דמבואר דגם לגבי זריקה דכיון דאחר שחרב ליכא זריקה לכן לא מהני מה דנזרק בפני הבית והיינו ג"כ דאין הענין שאחר זריקה שוב א"צ זריקה וכשאר בשר שא"צ זריקה רק הזריקה נמשכת ונחשב כל רגע כאלו הי' אז זריקה וע"כ כיון דעכשיו לא מהני בטל ההיתר דזריקה ואכמ"ל במה שיש לפלפל בזה. וא"כ מכ"ש בשחיטה דקדשים כן חשוב בכל עת כאלו נשחט מחדש. ולפי"ז י"ל דשפיר סברת תוס' דא"א לומר בכלו חדשיו שיהי' מתקדש לאחר שחיטה ויהי' נאכל כאמו דהא חסר לו היתר השחיטה שהי' בעודו חולין מה תאמר דכיון דקדושתו חלה אחר שחיטה סגי לי' במתיר אחד כמו אמו דלא יהי' טפל חמור מן העיקר דז"א דגם אמו צריכה לשני המתירים שהן שחיטה וזריקה דנהי דאחר השחיטה א"צ היתר השחיטה מ"מ אין הענין שא"צ היתר השחיטה רק שיש לה שחיטה ונמשך כח המתיר דשחיטה ושוב הולד שאין לו היתר השחיטה שהרי אינו נשחט בעת שהי' קדשים א"א לו להיות ניתר בזריקה לחודי' דהא עכ"פ קדושת האם גורמת להיות לה קדושה המחייבת שני מתירים ואינו ניתר במתיר אחד. ורש"י ז"ל לטעמי' בהא דחולין (ס"ז.) דתולעים המתהוים אחרי שחיטה מותרין כמו בדגים דאחר שחיטה שוב א"צ היתר שחיטה ושפיר י"ל דגם על הולד אינו חל קדושה רק להיות צריך מתיר אחד ואכמ"ל בזה: י"ל טעם אחר בסברת תוס' דלא תירצו

יד) ועוד י"ל טעם אחר בסברת תוס' דלא תירצו דמש"ה נקיט בן ד' משום דכשכלו חדשיו ויצא לאויר העולם יתקדש גם למ"ד בהויתן הן קדושין עפ"י מה דיש לחקור בכל ולדות קדשים דקדושתן מכח אמן מהו הכוונה בזה אם הענין שהאם הוא המתפסת קדושה על הולד והוה האם בגדר מקדיש לולד והולד בתורת נקדש או דקדושת הולד מכח עצמו דכיון דהוא גידולי הקדש חל עליו קדושה בעצמו ואין האם כלל בגדר מקדיש ודומה לזה מצינו בהא דכלי שרת דמקדש דבר הניתן לתוכו ואמרי' בזבחים (פ"ח.) וכולן אין מקדשין אלא בקודש דבחוץ אין מקדשין ודעת תוס' בזבחים (דף מ"ז.) ובד"ה כגון דאף אם הדם הוא במיעוט הכלי שבפנים ורוב הכלי בחוץ לא מהני עיי"ש ומבואר דס"ל דהמקדש שהוא הכלי שרת בעי להיות בפנים ואזי הוא דמקדש אבל הנקדש אין נ"מ אם הוא בפנים והיינו דס"ל דקידוש כלי שרת הוא בתורת מקדש של הכלי שנותן עליו דין קדושה ומש"ה תלוי הכל בכלי שהוא המקדש. ואולם הר"ש משנץ וראב"ד ז"ל בתו"כ (פ' צו) וכן הביא בשמ"ק זבחים (פ"ח.) גירסא בגמרא דדעתם דהכלי בחוץ שאינו מקדש הוא מצד שאין הנקדש מקבל קידוש ליקרב בחוץ יעו"ש ולדידהו הקידוש כלי הוא מצד הנקדש שנוגע בכלי שרת מתקדש ואכ"מ בזה. ונראה דנ"מ במה דכתבו תוס' בזבחים (פ"ד:) דגם נפלים מתקדשין בהוייתן והוכחתי לעיל אות דלפי"ז לא בעינן הוי', בחיים ולפמ"ש יתכן דאין קדושת הולד מצד עצמו בעצם רק שהאם מתפסת קדושתה על הולד ולכן כיון דהאם המקדשת הוא בחיים שפיר אמרי' בזה בהויתן הן קדושים ואין משגיחין בנקדש שהוא הולד שיהי' חי ולכן ניחא הא דתמורה (י"א.) דהשוחט החטאת ומצא בה ולד שלא כלו חדשיו דלמ"ד בהויתן קדושים הוי חולין והקשתי דמ"ש בנפל דאף בלא כלו חדשיו קדוש בהויתו ולפמ"ש שפיר דכשהאם בחיים בשעת הוי' שפיר מתפסת קדושתה על ולד שאינו בחיים כמו נפל אבל בהא דתמורה דבשעת הוייתן האם שחיטה אין בכח אם שחיטה להתפיס קדושתה על הולד דעיקר תלוי במקדיש ובפרט שם דגם הולד שחוט וכששניהם שחוטים בודאי אינו מקדש

והנה נראה בגוף חקירה זו עפ"י דברי הגמ' בתמורה (י"ז:) אם זכר לרבות ולד בעלי מומין וכו' למאי הלכתא [למאי הלכתא קדשי הנך וולדות של בעלי, מומין דהא אמן לא חזי' ליקרב] רבא אמר ליקרב ואליבא דר"א ר"פ אמר לרעי' ואליבא דדברי הכל עיי"ש וכן הוא. בבכורות (ט"ו:) איכא למ"ד קדשי ליקרב ואיכא למ"ד קדשי לרעי' יעו"ש ומבואר דפליגי אם ולדות קדשים בעלי מומין קדשי ליקרב או רק לרעי'. ולפמ"ש י"ל דפליגי בסברא זו דמ"ד דקדשי רק לרעי' ס"ל דענין קדושתן מכח אמן המתפסת קדושתה על הולד יעוי' לשון רש"י ז"ל בתמורה (דף י'.) בד"ה אין דעובר מכח אמי' הוא דקדיש יעו"ש וע"כ כיון דהאם הוא בע"מ ואינה קדיש ליקרב אינה מתפסת על הולד קדושה ליקרב כיון דאין