שו"ת זרע אברהם קפא

דברי תוס' ר"י הזקן הנדפס בש"ס ווילנא בקידושין (ז.) דכתב ואפילו נתן לה אותו הפלוני המעות ע"מ שתתקדש יעו"ש כי דבריו צ"ב ואכ"מ]

ואמנם למ"ש דברי הרמב"ם מכוונים וזה דהא יש לתמוה בסוגיא דאמר דהילך מנה ותתקדש לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני דאמאי לא יליף מקידושין גופיהו דאמרה תורה ביעוד דהבן ג"כ יכול ליעדה במעות שנתן אביו הנה דקני לאיתתא אע"ג דלא חסר ממונא וכבר תמה בזה בס' פני יהושע והניח בצ"ע. ואמנם למ"ש דדעת רמב"ם דהא דמהני יעוד הבן אינו כשהבן בעצמו מיעד רק שהאב הוא המיעד עבור בנו א"כ מכוונים הדברים דשפיר לפי שיטתו דהא דמקודשת מדין עבד כנעני אינו כשהנותן הוא המקדש רק כשהפלוני שלא נתן הוא המקדש א"כ בהכרח נקט מדין עבד כנעני דהא אינו מוכח מיעוד הבן רק היכא דהאדון הנותן הוא המקדש וכנ"ל דלפי שיטתו לא מהני קידושי הבן ואנן בעינן ללמוד כי יועיל קידושי הפלוני שלא נתן וזה עצמו הכרח לפרש הסוגי' כן שאלו בפשוטו כשהנותן הוא המקדש מדוע זה יליף מדין עבד כנעני ולא מדין יעוד וע"כ דבא ללמד לדין קידושי פלוני שלא נתן שאינו מוכח מיעוד כי שם הנותן הוא המקדש וז"נ [וראה במכילתא מובא ברמב"ם (פ"ד מעבדים ה"ז) ואינו מייעד שתים כאחד ע"כ וקשה דכשהבן מייעד בעצמו יהי' האב יכול ליעד אחרת ומוכח דהכל יעוד האב גם עבור הבן ושוב לא משכחת לייעד שניים]

אולם הא דקידושין (כ.) מודי רבנן היכא דאיכא צד יעוד יעו"ש דהוכחתי מדמהני יעוד הבן במקום שאין דין יעוד לאב דענין יעוד הבן הוא דבר בפ"ע ואינו תלוי באב וכנ"ל יש ליישב דהנה הרמב"ן ז"ל בקידושין (י"ד.) כתב טעם מ"ד דמוכרה לקרובים משום דקרובים חשיבי ראוין וליעוד כיון דבעצם בני יעוד נינהו ואיסור מקרי דבר אחר הא דקגרם לה שאין לה בה תפיסת קידושין יעו"ש ויתכן דטעם מ"ד דאין מוכרה לקרובים אף דבכה"ת אין איסור מסלק שם ראוי וכמבואר בכמה דוכתי עפ"י דברי המשנה כריתות (ז:) לא אם אמרתם יום פ"א שחל בשבת שאעפ"י שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לק"צ תאמר במפלת לאור פ"א שאין הלילה ראוי לא לקרבן יחיד ולא לק"צ יעו"ש ומבואר דאיסור דאינו מסלק שם זמן היינו רק אם יש מציאות לראויות בפועל אזי גם על מה שאינו ראוי חשיב ראוי מצד הדין אבל מה שאין לו שם מציאות ראויות בפועל אזי גם איסור מסלק שם זמן ועי' בס' נודע בשערים מ"ש בזה. וה"נ י"ל לענין שם ראוי דבקרובים שאין מציאות יעוד בשום פעם סובר מ"ד זה דאין זה בכלל ראוי ליעוד דאף דבעצמותן בני תפיסה קידושין נינהו מ"מ כיון שאין מציאות לראויות בפועל גם האיסור מסלק השם ראוי וכמו דמסלק שם זמן. ורק היכא דיש מציאות בשום פעם הראויות בפועל אזי נחשב לעולם ראוי וז"פ

ולפי"ז שפיר י"ל דמ"ש דענין יעוד הבן הוא מדין יעוד האב ואם האב אינו בר יעוד מ"מ כיון שראוי ליעוד סגי דכיון דיש כאן ראויות דיעוד בפועל דהיינו יעוד הבן שוב נגד זה דבעי שיהי' האב בר יעוד שיהי' יכול לייעד עבור הבן שפיר מהני מה דבעצמותו ראוי ודבר אחר גרם לו אינו יכול לסלק שם ראוי בעצם היעוד בעינן שיהי' לו מציאות בפועל אבל ראיות דגברי סגי במה דיש לו שם ראוי

ולפי"ז י"ל דאמה הנמכרת לעכו"ם שיש לו בן שנתגייר דאין זה מוחשב ראויות ליעוד כלל ואינו דומה למכירה לקרובים שיש לו בן שאינו קרוב דשם שהאב ישראל ובר יעוד הוא שפיר אף שאסורה לו לאב מ"מ חשיב ראוי ליעוד האב דדבר אחר גרם לו אינו מפקיע שם ראויות ליעוד ולענין זה שיהי' האב יכול ליעד עבור הבן סגי במה דחשיב האב בר יעוד מצד שם ראוי וכנ"ל אבל בזה שהאב עכו"ם וליתא במצות יעוד כלל לא עבור עצמו ולא עבור בנו ממ"נ ליכא יעוד דלבן בעצמו הרי ליכא יעוד והאב הרי אינו בר יעוד בשום מקום וכזה מחלק בירושלמי כתובות (פ"ג ה"א) דשפחה אין לה הוי' ואחותו יש לה הוי' לאחר ומכ"ש למאי דקי"ל דמעות הראשונות לקידושין ניתנו עי' קידושין (י"ט.) דזה העכו"ם הקונה האמה הרי לא מהני נתינתו לקידושין כלל לא עבור עצמו ולא עבור בנו וז"פ

ה) ודע דבדברי רמב"ם (פ"ד מעבדים ה"ז) דכתב דהאב הוא שמיעד עבור הבן דעמד הלח"מ דמדוע לא הזכיר שגם הבן בעצמו יכול לקדשה וכמ"ש רש"י ז"ל (בפיה"ת) עלה בדעתי עוד די"ל למאי דאמר בקידושין (י"ט:) המוכר את בתו והלך וקדשה לאחר שיחק באדון ומקודשת לשני יעוש"ה בסוגי' ובתוס' שם ובמ"א כתבתי מהא דירושלמי קידושין פ"א ה"ב דהכל מודים שאם השיאה שיחק באדון יעו"ש ונראה ברור דאף דבכל יעוד לבד זה דנעשית אשת איש מהני ג"כ להפקיע ממנה דין שפחות שעלי' וכמ"ש התוס' בחולין (ס"ה.) ד"ה אעפ"י וכו' וגם לא היתה צריכה פדיית אב שבשעת יעוד פקע שעבוד שפחות ממנה עכ"ל מ"מ זה האחר שקידשה לאותה אמה והפקיע זכות היעוד של האדון מ"מ כיון דאינה ממונו אינו יכול להפקיע דין השפחות שעלי' מן האדון דהרי מ"מ קנויה לאדון עד הזמן ולא מצינו שקידושין יוציאו אמה לחירות לבד בקידושי יעוד דאדון שזהו דין ביעוד שמוציא מיד שפחות וכדאמר בקידושין דף (י"ט:) גבי יעוד ונוהג בה מנהג אשות יעו"ש דגזה"כ ביעוד אדון בעצמו לא בקידושי אחר. וזה מתבאר מדברי תוס' בקידושין (ט"ז.) ד"ה מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון וכתבו תוס' וא"ת חופה תוכיח שמוציאה מרשות אביה ואין מוציאה מרשות אדון דאי חופה מוציאה מרשות אדון אין אדם קונה בת חבירו שהרי יכול להכניסה ולהוציאה מרשות אדון וכו' יעו"ש הנה להדי' דאף דמהני קידושי אחר באמה העברי' מ"מ אין הקידושין מפקיעים ממנה דין השפחות ועי' בהגהת הש"ס שם ועי' מנ"ח שמסתפק בזה וחידוש שלא הביא דברי תוס'

ולפי"ז יתכן ביעוד הבן דיש בזה תרתי הא' גוף חלות הקידושין שזכתה לו תורה לקנות האשה בממון אביו הב' דין הפקעות השפחות ע"י היעוד וככל יעוד שמוציא מרשות האדון א"כ י"ל דזה דכתב רמב"ם ז"ל דבעינן שהאב יקדשה עבור הבן אין הכוונה לענין גוף חלות הקידושין דלזה שפיר מהני גם יעוד הבן בעצמו רק הכוונה לענין הפקעת דין שפחות שע"י היעוד דכיון דאינה ממונו של בן ואין בידו לשחררה ולהפקירה נהי דמהני קידושין אבל מ"מ לא עדפי מקידושי אחר שאינו מוציא מרשות אדון אף דנעשה כאשתו ולזה בעינן שהאב יקדשה עבור בנו דאזי יש בזה דין הפקעת השפחות ג"כ ועי' במנ"ח שדן באדון עצמו שקידשה לא בתורת היעוד דלא פקע שפחות ממנה יעו"ש וכן י"ל ביעוד הבן בעצמו דמהני לקידושין לא להפקעת השפחות וזה יהי' תליא במ"ש במ"א דאף דיעוד מפקיע שפחות אבל מ"מ אין הפקעת השפחות תנאי קידושי יעוד ואפשר לחלות דין קידושי יעוד בלתי דין הפקעת שפחות ואכ"מ]

ולפי"ז ניחא הא דכתב רמב"ם פ"ד מעבדים הטעם דאם מת האב אינו מייעדה שכבר יצאה לחירות ולא בפשוטו שאין כאן מי שייעדה לפ"ד דהאב מייעד עבור הבן ולמ"ש ניחא כי יעוד האב בעי' לענין הפקעת דין