שו"ת זרע אברהם יז

פנים בשחיטה יעוי' תי' מנחות (ט'.) בד"ה מדכהונה לא בעי פנים נמי לא בעי דהטעם משום קבלה יעו"ש] ולכן סובר רש"י ז"ל דלהתיר איסור מוקדשין שניתר ע"י עבודות א"צ כלל מעשה השחיטה רק השחיטה מתרת איסור אמ"ה וזה דבר ממילא דבעת שעושה פעולת השחיטה מהני' להתקדש הדם ע"י הסכין. אבל השחיטה אינה בתורת מתיר למוקדשים כלל דלהיתר איסור שמצד קדשים סגי בזריקה ומש"ה בן פקועה שא"צ להיתר דאמ"ה ונבילה שפיר הי' סגי להכשר הקרבן בזריקה לחודא לולי פסול דיוצא דופן וזה מבואר לפי דברי התו"ח. וא"כ מיושב שפיר בולד חטאת שנמצא במעי אמו שפיר י"ל דחשיב הויתו ליקדש אם כלו חדשיו ומ"מ ניתר באכילה בזריקה לחודא של אמו הקדשים אף שחסר לו השחיטה בתורת קדשים דא"צ כלל שחיטה בתורת קדשים רק להתיר אמ"ה וזה שפיר הי' לו מכח אמו אף שהי' חולין

ואולם זה לרש"י ז"ל לטעמי' אבל התוס' דכתבו פסול דבן פקועה משום חסרון השחיטה ומבואר דס"ל דלהיתר מוקדשין יש חובה שיהי' נשחט דהא שחיטה אחת מד' עבודות ומפגלת עי' זבחים (י"ג.) דאמר שם הטעם דשחיטה מפגלת משום דבדברים המביאין לידי אכילה הכתוב מדבר יעו"ש וא"כ שפיר התוס' לטעמייהו א"א לפרש כן דמש"ה לא נקט בכלו חדשיו משום דאז לכ"ע הי' נאכל כאמו דז"א דלשיטת תוס' דקדשים בעי שחיטה בעצם להיתר א"כ א"א להיות ניתר הולד ע"י שחיטה שהי' בהיותו חולין ורש"י ז"ל לטעמי' ותוס' לטעמייהו

ט) ואולם יסוד דברי התורת חיים בשיטת רש"י ז"ל דקדשים א"צ שחיטה בעצם רק להתיר אמ"ה ונבילה צ"ע מלשון רש"י ז"ל במנחות (י"ד:) דשחיטה מקדשת לדם ועי' בחולין (דף כ"ט.) ואי אשמעינן קדשים משום דלדם הוא צריך ופרש"י ז"ל כל עצמה ועיקרה של שחיטת קדשים לדם הוא צריכה ע"ש ומשמע לכאורה דזה הוא ג"כ ענין השחיטה כעין דבריו ז"ל במנחות דהיינו שע"י השחיטה ניתן תורת קידוש קרבן על הדם להיות מוכשר לזריקה וא"כ מוכח דיש צורך שחיטה במוקדשין לעצם הכשר הקרבן ג"כ מלבד היתר אמ"ה ונבילה ולזה הי' אפשר לומר עפ"ד רש"י ז"ל בסוטה (דף י"ד:) בד"ה סכין הוי כלי שרת דקיל כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן עיי"ש ומשמע מזה דס"ל דשחיטה בעי סכין כלי שרת מדאמרי' בזה עבודתן מחנכתן ועי' רש"י מנחות (ק"א.) בד"ה מכלי שרת לא אשכחן דמיפרק דאחר ששחטה ונתקדש בסכין כלי שרת אין לבהמה פדיון יעו"ש וכ"כ רש"י ז"ל בסוטה (ו':) בד"ה קדש הקומץ כו' קמיצה מתוך כלי שרת כנגד שחיטה שהסכין של כלי שרת מקדש את הדם עיי"ש וכבר האריכו תוס' בחולין (ג'.) ובזבחים (מ"ז.) וכמה דוכתי ולפי"ז הרי זה ודאי דקידוש דם הוי בסכין כמפורש במנחות (ע"ח:) דסכין מקדש לי' לדם וכן הוא במנחות (ט"ז:) מי סברת דם בצואר בהמה קדיש דם סכין מקדשא לי' וכן הוא בש"ס סוטה (י"ד:) יעו"ש וא"כ לרש"י ז"ל לטעמי' דקידוש דם בסכין כלי שרת הוא יתכן דאין השחיטה המקדשת רק הסכין כלי שרת הוא המקדש בעת השחיטה אבל שפיר י"ל דגוף השחיטה ענינה רק להתיר אמ"ה ונבילה

אך מ"מ צ"ע דברי הת"ח דהא זה ודאי לרש"י ז"ל כלי שרת מעכב בשחיטה וכמו שדנו תו' בזבחים (מ':) וחולן (ג.) דאל"כ במה נעשה כלי שרת הסכין בעת השחיטה דהיכא דאינו מעכב ל"א עבודתו מחנכתו עי' רמב"ן חולין (ג.) וא"כ קשה דאיך מכשירין ב"פ לקרבן נהי דחסרון השחיטה אינו מעכב להכשר קרבן אבל הרי חסר קידוש סכין שמעכב

י) וזה הי' אפשר ליישב עפ"י מה דראיתי בתורת חיים שם שדן עוד בס' תוס' דבן פקועה פסול משום דהוי כשחוט דמאי בכך מ"מ יהי' מועיל שחיטה מצד דין קדשים דמנ"ל דבשחיטת קדשים מעכב שיהי' ע"י השחיטה סילוק איסור אמ"ה היא י"ל דהוא עצם מצוה מעשה החתיכה בסימנים [ועי' חולין (כ':) וכי מתה עומד ומולק עיי"ש וברשב"א ז"ל] אולם סברת תוס' י"ל דכיון דכל שחיטה הוא משוי לבהמה בשם נשחט. וע"כ כיון דגם בקדשים כתיב ושחט בעינן ג"כ שיחדש שם נשחט על הבהמה וע"כ כיון דכבר הולד כנשחט ע"י שחיטת אמו א"כ מה שחותך עוד בסימנים הרי אינו מחדש עליו שם נשחט יותר ממה שהי' קודם שחתך בסימנים והרי זה דומה לכתב ע"ג כתב בשבת וכן מחיצה ע"ג מחיצה דש"ס עירובין (דף כה) דהשני לאו כלום אף שמצד הפועל הרי עושה המעשה מ"מ כיון דאינו מחדש שם בנפעל לאו כלום הוא כן בזה לא חשיב שחיטה בקדשים כיון דאינו מחדש שם נשחט בנפעל כלל דגם קודם שחיטה זו כבר נשחט כולו וז"פ. ולפי"ז י"ל לפ"ד הר"ן ז"ל בחולין (פ' בהמה המקשה) דהדם של ב"פ אינו בכלל היתר דכל בבהמה תאכלו משום דהוה משקה אינו בכלל תאכלו יעו"ש וא"כ הרי כל שחיטה בבהמה משוי לשחוט לכל הבהמה לכל אבר אבר ולהדם אבל ב"פ שניתר בשחיטת אמו והדם אינו ניתר א"כ לגבי הדם הוה כאלו לא נשחט. וא"כ שפיר ממ"נ לגבי הבשר תירץ שפיר דס"ל לרש"י ז"ל דקדשים א"צ היתר שחיטה כלל. מה תאמר דהדם צריך קידוש סכין וא"א לשוחטו כעת כיון דכבר נשחט ז"א דלגבי הדם הרי לא הוי כנשחט שפיר אם ישחטנו יהי' מהני קידוש דסכין עכשיו דלגבי הדם יהי' עכשיו קיום שחיטה דקדשים כן י"ל

יא) ואמנם לפי משמעות הני דוכתי שהבאתי דגם רש"י ז"ל ס"ל דקדשים בעי היתר שחיטה בתורת קדשים. קשיא קושיא הנ"ל דאיך הולד ניתר בשחיטת אמו הא בהויתן הוא דקדיש ע"י שיצא לאויר העולם וליכא היתר השחיטה בתורת קדשים דאזי הי' חולין וגם בסברא זו דמהני שחיטה לדם שלא נשחט יש לפקפק דהא עובר שהוציא את ידו לא מהני שחיטת עצמו אח"כ אף דאינו כנשחט דהא לא מהני לי' שחיטת אמו וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' י"ד סק"ה יעו"ש הנה דליכא שחיטה לאבר אחד אף שאינו כנשחט עדיין ואף דיש לחלק בין שחיטת חולין דלהתיר בעי' שחיטה המתרת כולו כמו דאיסור דאינו זבוח הי' בכולו כן בעי' שחיטה המתרת כולו אבל שחיטת קדשים לתו"ח דאינו להתיר רק דבעינן איזה תועלת בשחיטה שיהי' עליו שם נשחט ע"י פעולה זו י"ל דסגי במה שמשוי לדם כנשחט מ"מ אינו מחוור

יב) ולכן נראה די"ל סברת רש"י ז"ל עפ"י דברי הגמ' בכורות (דף י"ד:) נפדין תמימים או אינו נפדין תמימין [ולדות קדשים בעלי מומין שנולדו קודם פדיון אמם] ומסיק שלא יהי' טפל חמיר מן העיקר וכיון דקדושתן מכח אמם כשם דמהני פדיון לאמם בעלי מומין כן מהני לולדות אף שהן תמימים יעוש"ה ועי' זבחים (מ"ט:) ומבואר דאין לולד חומר יותר מקדושת אמו ומשום דכל קדושת הולד באה מכח אמו לא יהי' טפל חמיר מן העיקר. והנה מבואר עוד דאף דהי' אמו תמימה בעת העיבור מ"מ עכשיו בשעת לידה שהוא בעלת מום אין לולד קדושה ליקרב ולא אמרינן דתפסה קדושה דאמי'