שו"ת זרע אברהם קעז

ל"ש ביטול וביארו האחרונים דהיינו דווקא היכי דההיתר לא הי' ניכר מקודם כמו יבמה שרקקה דם וא"כ הכא דהאיסור הי' ניכר ורק דההיתר נולד אחר שחילל שוב לא בטל ומיושב קו' הש"מ לנכון

אמנם לא משמע כן מירושלמי פ"ג דחלה (הלכה ז) דפריך שם למאן דאית לי' טבל בטל דבר תורה מהא דתניא הנוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה להיות מפריש וכו' מכיון שקידשה ריבה לשם חלה תובטל ברוב ופירושו פשוט כיון שהפריש ממנה על עיסות אחרות א"כ מכי הפריש ממנה רובה שוב המיעוט האחרון בטל ברוב ואיך מפריש ממנה אח"כ על עיסות אחרות וה"ה דהוי מצי להקשות מהא דתנן המניח פירות להיות מפריש עליה תרומה] וכן המניח חביות להיות מפריש ממנה תרומה והשתא מה פריך הא י"ל דלא בטל בכה"ג

ובעיקר הקושיא י"ל כיון דלכתחילה אסור לבטל איסור שוב אם מחלל פרוטה ומחצה מע"ש על שתי פרוטות מוכרח ג"כ לסיים ושוב לא בטל

ועיין בריטב"א שפי' דמה דאמרינן דאורייתא ודרבנן לא מצטרפו. היינו דפחות משוה פרוטה כיון דלא תפיס פדיונו שוב מותר לאוכלו מה"ת חוץ לחומה והחצי פרוטה שבתוך התערובות כיון דהי' בו בתחילה יותר מפרוטה הוי מה"ת וכ' דאי אפשר לומר דהכוונה דכיון דנתערבו לא הוי אלא מדרבנן דחד בתרי בטל דא"כ מה ארי' חצי פרוטה אפילו פרוטה נמי עיי"ש

והנה יש לתרץ קו' הריטב"א דיש לומר דבפרוטה לא בטל מה"ת דממונא לא בטל (ועיין מל"מ פ"ז ממעילה] משא"כ פחות משוה פרוטה דליכא בי' ממון רק איסור שוב בטל. אמנם אי נימא דפחות משוה פרוטה מע"ש מותר מה"ת א"כ תלוי האיסר בממון והוי כמו תחומין בשלהי ביצה לא יתכן זה. ועכ"פ אם נימא דפחות משו"פ מע"ש אסור ע"כ דאינו תלוי בממון ושפיר בטל. ובזה מובן מ"ש האחרונים בהא דפרוטה בתוך כיס זה הקדש דמש"ה לא בטל משום דממונא לא בטל עיי"ש דהא חזינן לדעת רש"י גיטין (דף י"ב) דפחות משוה פרוטה אי אפשר להקדישו חזינן דאיסור תלוי בממון ומש"ה לא בטל וה"ה מעשר שני. ועיין במגיני שלמה שכ' הא דהקדש ומעשר שני מקרי דבר שיש לו מתירין [אף דהיכי דצריך להוציא הוצאות לא הוי דבר שיל"מ] משום דקיי"ל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחילל א"כ הוי דבר שיל"מ עיי"ש ולפ"ז פחות משוה פרוטה בטלה שפיר ודו"ק

ואגב אכתוב בתוס' שם בד"ה דנפל וכו' דפי' רוב מחיצות דאי לא כן נהי דלענין שבת חייב עליה משום רשות הרבים מ"מ לענין מחיצות קדשים חשובו כמחיצות והביאו ראי' מפסחים (דף כ"ו) עיי"ש. ויש לעיין אמאי לא אמרינן מיגו דהוי מחיצות לענין קדשים הוי מחיצות לענין שבת וכדאמרינן בסוכה (דף ו') מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת ובשבת (דף צ"א) זרק כזית תרומה ויעיין כעין זה בחולין (דף ס"ט) ואכמ"ל.] ע"כ מצאנו

ומה דהקשה כת"ר למה לא הזכיר הרמב"ם גבי המוכר מעשר בהמה מה יהי בהדמים הנה ראיתי ברמב"ם פ"ד מהלכות מעילה ה"ח גבי המוכר עולתו ושלמיו דדבר תורה שיחזרו המעות כמו שהי' אלא שקנסו אותו חכמים שיפלו לנדבה יעו"ש

והנה הרמב"ם שם מסיים ואין כאן מעילה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים יעו"ש ולכאורה אינו מובן הא אף אם היתה מכירתו מכירה לא היתה בזה מעילה ורק דקרב על שם חבירו. ובפרט למאי שכתב הקצות (סי' ת"ו) דרק לאכול הבשר יכול למוכרו לרבי יוסי הגלילי יעו"ש ובקרית ספר באמת לא העתיק לשון זה יעו"ש ויתכן לפרש לפי שיטת הרמב"ן בב"ב (ע"ט.) גבי בור ונתמלא מים דמה דלא נתקדש ע"י אדם אין בו מעילה יעו"ש אם כן כיון דהוא לא הקדיש המעות ורק דחכמים קנסו אותו שיפלו לנדבה ולכן אין בו מעילה וקאי "ואין כאן מעילה" על המעות ועיין באור שמח בפ"ה ממעילה הלכה ו' מה שביאר בהא דנזיר (כ"ו) כעין זה יעו"ש דברים נמרצים

וזה כביר הארכתי בדברי הירושלמי (פ"ה דיומא ה"ו) משיבין ר"מ ור"ש לחכמים דס"ל אין מועלין בדמים] אילו מוכרן שמא אינו תופס דמיהן מה ביניהן ומה בין דמיהן [והיינו כיון דיש להקדש בו זכות וכדתנן ונמכרין לגננין לזבל] ואמאי אין מועלין יעוש"ה ולפי שיטת הרמב"ן ניחא כיון דדם בתחלה אין מועלין ושוב אף אח"כ דמוכרין אין מעילה בדמיהן דהוי כמו דזכי ע"י חצר ולא מכח מקדיש אתי ובזה יש לפרש סוף דברי הירושלמי שם "דישון מזבח הפנימי והמנורה אם מכרן תופס את דמיהן הדמים אם מכרן תופס את דמיהן" והיינו דבדישון מזבח הי' בו מעיקרא מעילה עד שלא נעשה דשן ולכן אם מכרן יש בדמיהן מעילה משא"כ בדם דלא הי' בו מעולם מעילה ולשון הירושלמי שם צריך באור עוד

ומה שהעיר כת"ר באיסור מכירת יפת תואר אם הוי האיסור גם על הלוקח והעיר עפ"י דברי הספרי תצא "לא תתעמר בה הרי זו אזהרה לבית דין" דבכל מקום שיש חיוב על הב"ד הוי החיוב על כל ישראל וכדברי הגר"א ז"ל לענין מילה דהחיוב על הב"ד כל ישראל בכלל עכ"ד בזה יש לעיין טובא דבפשטו לא מסתבר כלל שיהי' אזהרה לב"ד אם דמצינו בב"מ (דף צ"ו) בעל בנכסי אשתו מי מעל נימעלו ב"ד וכו' ופירש רש"י ז"ל שכל תקנת משפט תלויה בהן וע"י נוהגות חוקות המתוקנים לצבור מאז כו' יעו"ש הנה זה רק מה דתקנו חכמים כגון בעל יורש את אשתו לא בהקנינים שהם מן התורה. ואולי הא דאמרו במכילתא (פ' בא) ויקרא משה לכל זקני ישראל מלמד שעשאן ב"ד הכוונה שיתקנו קנינים דבפסח מצרים היתה הלקיחה מבעשור ואכ"מ] לא מצינו זה ובהגהות הגר"א ראיתי דגרס הרי זה אזהרה לבד כן במכילתא פ' משפטים הגיה הגר"א ז"ל דצ"ל הרי זה אזהרה לאב יוע"ש וראה בש"ס עירוכין (דף כ"ט:) גבי המוכר שדהו בשנת היובל אינו מותר ליגאול פחות משתי שנים אלמא קסבר איסורא נמי איכא דאפילו קרקושי זוזי נמי אסור ולא מיבעי' מוכר דקאי בעשה דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך אלא אפי' לוקח נמי קאי בעשה דבעינן שנים תקנה וליכא יעו"ש הנה דמצריך קרא לזה ופשוט

ודע דבמה שכתבתי לדבר פשוט דיפת תואר יכול לקדשה בעל כרחה יש לעיין מהא דאמרו בקידושין (דף ה:) באשות מיהא לא אשכחן בע"כ יעו"ש ומצאתי במקנה (דף כ"ב) שכתב דאחר הגירות אם מתרצית להתקדש לו בת לקוחין היא ואם לא יבא עלי' בע"כ יעו"ש ועכ"פ זכות אשות יש לו בה וניחא דזכות זה אמרה תורה ומכור לא תמכרנה וכנ"ל [ובמ"א כתבתי עוד בהא דהבאתי בסמוך דאינה מוכרה רק בראוי ליעוד ואכ"מ] [הנה מצאנו בזה המקום שרמז ואמרנו להעתיקו לכאן]

עיין קדושין (דף יח) דלהכי מוכרה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט משום דקדושין לו בה עיי"ש ולולי דבריו ז"ל נראה דנקט הני משום דבאמת אתי עשה דיעוד ודחי ל"ת דאלמנה לכה"ג משא"כ לשאר קרובים הא מבואר בכתובות (דף מ.) דלא שייך עשה דוחה ל"ת משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ופי' התוספות משום דבדידה יש ל"ת ולגבה ליכא עשה. וזה לא שייך בלאו דכהונה דכלל גדול היא כל