שו"ת זרע אברהם קעה

הספרי תצא דגם מתנה הוא בכלל הלאו דיפ"ת דלא תמכרנה ועמד בזה המנ"ח. הנה בפ"ד מהלכות עבדים הלכה י. בהלאו דלעם נכרי לא ימשול למכרה כתב בהדיא אין האדון יכול למכור אמה העברי' ולא ליתנה לאיש אחר יעו"ש הרי דמתנה בכלל מכירה ומצאתי בקרית ספר שהעתיק דברי הרמב"ם דאינה מכורה ומחזיר הדמים ומנין שלא יתננה במתנה ולא בטובה וכו' ואינה מחזיר הדמים ולכאורה דבריו ז"ל אינם מובנים. ונראה דהכוונה בטובה היינו שעשה לו טובה וכעין מה דאמרינן בב"מ (דף ט"ז) מתנה כמכר ובמגילה (דף כ"ו) אי לאו דהוי לי' הנאה מיני' לא הוה יהיב לי' יעו"ש והנאה זו אינה מחזיר ודוחק. עכ"פ מבואר דדעתו ז"ל בדעת הרמב"ם כ

ומה דהאריך כת"ר בדין עימור אם עובר בהלא משוה פרוטה וראיתי שגם במ"ח חקר בזה יש להביא ראי' מהא דלא מנו מוני המצות לאו"ז הלוקין ופשוט משום דניתן לתשלומין ואם נימא בלאו גם בפחות משו"פ א"כ משכחת לה מלקות וכמו בחברו פחות מפרוטה דלוקה [ולענין לאו דעבודה ב פשוט דעובר אף דאין בו שוה פרוטה וכדמוכח שלי תוס' פסחים (דף מ"ז) גבי יש חורש דכתבו דלא חשיב לאו דמעילה משום דבעינן שוה פרוטה יעו"ש] ובמ"א כתבתי קונטרס בדיני השיעורין ואכ"מ: [הנה מצאנו בתוך כתבי הרהמ"ח ז"ל הקונטרס שרמז אליו ואמרנו להעתיקו לכאן]

דעת הראב"ד ז"ל בפ"א מה' כלי המקדש דעל הלאו דעל בשר אדם לא ייסך חייב אפילו בכל שהוא אף דכרת ליכא אלא בכזית וכמבואר בפ"א דכריתות (דף ו) מ"מ הלאו עובר בכ"ש ג"כ עיי"ש

ולכאורה ראי' לדבריו דאל"כ למה לי קרא תיפוק לי' דחייב משום מעילה דהא כרת וחטאת לא בעי אזהרה וכדמסקינן במכות (דף י"ג.) עיי"ש [וצ"ע דברי התוס' שבועות (דף י"ח) ד"ה לא וכו' דנראה מדבריהם דלא קיי"ל כסוגיא דמכות הנ"ל] וללאו בעלמא הא חייב משום מעלה ול"ל אזהרת דעל בשר אדם לא ייסך וגו'

אמנם אי נימא דמשום הלאו דעל בשר אדם לא ייסך בכ"ש חייב אתי שפיר דמשום דהלאו דמעלה הא בעינן שוה פרוטה

אך י"ל דגם להרמב"ם ניחא דמשכחת לה שהי' בו כזית ולא הי' בו שוה פרוטה דמשום מעילה אינו חייב כי אם בשוה פרוטה ואף דאסור מה"ת וכמ"ש הרמב"ם דאפילו בפחות משוה פרוטה אסור מה"ת מ"מ הא לאו ליכא כי אם איסורא ונ"מ שיהי' עובר על הלאו ג"כ ועיין בב"מ (דף נ"ה) ואכמ"ל

ונראה דהא דאמרינן בכריתות שם למלכים וכהנים ר"י פוטר דהיינו דפטור מכרת אבל הלאו דעל בשר אדם עובר דהא באזהרה לא כתיב בי' זר. וראי' מדאמרינן שם מניין לכהן גדול שנטל משמן המשחה ונתן על בני מעיו שחייב והא לא הוי זר מעיקרו ובע"כ דעל הלאו לא בעינן זרות דגם כהנים ומלכים חייבים וז"ב

עיין ספר מנחת חינוך שמסתפק ביפת תואר דכתיב לא תתעמר בה אם יש עימור בפחות משוה פרוטה וכמו דפליגי בסנהדרין (דף פ"ה) לענין גונב נפש יעיי"ש

ונראה להביא ראי' דלא הביאו כל מוני המצות לאו זה בכלל הלוקין וע"כ משום דניתן לתשלומין. ואי נימא דיש עימור בפחות משוה פרוטה הרי משכחת לה מלקות בהתעמר בה בפחות משו"פ דחייב מלקות וכמו חובל בחברו דאם חבל בו בפחות משוה פרוטה לוקה וע"כ דבזה אין עימור בפחות משוה פרוטה ואכמ"ל

והנה בהא דאינו חייב בגונב נפש עד שישתמש בו. נראה דבאמת אין נתפס בו שום קנין ובשלמא בכל גנב קונה אותו לאונסין ועיין תוס' ב"ק ריש הגוזל ומאכיל (דף קי"א:) דכל גנב יש בו קנין כל דהו דיכול לקנותו בשינוי מעשה עיי"ש אבל בגונב נפש אינו חייב עד שיעשה בו קנין כמבואר בסנהדרין (דף פ"ה) ולענין מה קונה אותו

אך למה דקיי"ל דגנב אינו משלם מה שנהנה וכמבואר בב"ק (דף צ"ו) גבי תקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה עיי"ש וא"כ לענין זה קונה אותו דאינו צריך. לשלם דמי שימוש כיון דאינו חייב עד שישתמש בו ולכן צריך קנין ומזה ראי' דבן חורין לא אתקיש לקרקע עיין בש"ך חו"מ (סי' צ"ה) דהא בקרקע צריך לשלם מה שנהנה וכמבואר שם בב"ק גבי עבד ופשוט הוא

ועיין בגיטין (דף י"ב) לא צריכא דאמדוהו לחמשה יומי ועבדו לי' סמא חריפא ואיתסי בתלתי יומי מ"ד צערא דידי' הוא קמ"ל

הנה מכאן קשה לי דברי התוס' כתובות (דף ל"ט) שכתבו דבר חדש דכל צער החבלה דמחייב בו היינו אותו הצער הבא לו בשעת החבלה אבל בצער הבא אח"כ מיפטר דגרמא בעלמא היא עיי"ש. והרי מהאי דגיטין הנ"ל מוכח דחייב על צער הבא אח"כ ואולי כיון דלולי זה הצער הי' צריך לשלם ריפוי בעד חמשה יומי ומשתרשי לי' בצערו של עבד לכן צריך לשלם צערו

ויותר נראה למ"ש התו"ס בב"ק (דף צ"ח) דהיכי דיש חסרון באותו הקלקול דצריך לשלם בעד כל הקלקול עיי"ש גבי השף מטבע של חבירו יעיי"ש וא"כ היכי דמשלם צערו של החבלה צריך לשלם גם הגרמא וכוונת התוס' הנז' היינו היכי דבשעת החבלה ליכא צערא אז פטור על הצער הבא לו אח"כ דגרמא בעלמא היא

ואגב אכתוב מה דאמרו בב"ק (דף פ"ה) ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות הכוונה אפילו מאה פעמים וכמו השב תשיב. ובפעם השני שוב הוי בידי שמים ופשוט

ועיי' יומא (דף פ) אמר ר"ל ציר שעל הירק מצטרף לככותבות ביום הכפורים מהו דתימא משקה היא קמ"ל כל לאכשורי אוכלא היא עיי"ש ויש לעיין אי לענין ברכה ג"כ מצטרף

ונראה דהדבר מבואר בברכות (דף ל"ח) ר"י אכל זית מליח ובירך עלי' תחילה וסוף ופריך כיון דשקיל לגרעינתי' בציר לי' שיעורא. ומה פריך דלמא המלח מצטרף לכזית הרי דאינו מצטרף לענין ברכה

וטעמא דמלתא דהא מבואר בחולין (דף ק"כ) דר"ל לא אמרה אלא לענין יום הכפורים והיינו למה דאמרינן ביומא דאפילו רבנן דאמרו דאפילו אין שיעורו שוה מצטרף שאני הכא דביתיבא דעתא תליא מלתא עיי"ש (דף פ"א.) וא"כ הכא שפיר מייתבא דעתי' אמנם אם נימא דמתני' דהאוכל ושותה רבי יהושע דס"ל דכל שאין שיעורו שוה לא מצטרף אבל לרבנן מצטרף פשיטא