שו"ת זרע אברהם קעד

התולש מן המתה חייב תלישתה היא גיזתה "מן החי פטור" עכ"ל הנה הוסיף ר"ח ז"ל דמן החי פטור התולש ומבואר להדי' דמפרש הירושלמי בבהמה דפטור תולש מחיים. דאלו בעוף הרי מפורש בבכורות (כ"ה.) דגם מחיים אורחי' בתלישה ומאי זה דכתב מן החי פטור וע"כ דבבהמה מיירי ואשמעינן דאף דמחיים אורחי' בגיזה לאחר מיתה אורחי' בתלישה וזה מבואר כדברי הט"ז וכסברת הק"ס ש"ר בר"ן (פ"א דביצה) במתני' דאפר כירה שהביא כגירסת הט"ז ועי' בר"ן שבת (פ"ז) ובפי' רש"י שעל הרי"ף שם יעו"ש ובמאירי שבת (עד:) ובאו"ז ה' שבת (סי' סג) וביראים גוזז אות ק"ב יעו"ש בכל הרמיזות ואכמ"ל]

ואולם בגוף חידושו דהק"ס דהא דראשית הגז מחייב גם בתולש היינו רק בראוי לגיזה לכאורה יתיישב לפי"ז לשון הגמ' חולין (קלה.) דהא דפריך דלמא לי' קרא דקדשים פטורין מראשית הגז והא לאו בני גיזה נינהו דכתיב ולא תגוז יעו"ש דצ"ב הלשון דלאו בני גיזה ואמאי לא קאמר והא אסור לגוז אמנם יתכן דהא לכאורה למאי דאמר בכורות (כה.) דהתולש מן הקדשים פטור יעו"ש ובירושלמי שבת (פז). ובראשית הגז הא מחייב גם תולש כרמב"ם (פ"י מביכורים) וא"כ מאי פריך דלא משכחת בקדשים חיוב דראשית הגז והא משכחת חיוב רה"ג בתלישה דליכא איסור גיזה. אמנם למאי דאמר נדרים (נ"ט.) דהיתירא זרעי אינשי דאיסורא לא זרעי אינשי ועי' ירושלמי ערלה (פ"א) וכ"כ במ"א דאף דבאיסור דנו אם איסור חשיב אינו ראוי מ"מ מידי דתלוי באורחי' ולאו אורחי' שפיר גם איסור משוי לי' לאו אורחי' דעכ"פ אין דרך בני אדם לעשות כן והבאתי מכמה דוכתי ועי' מלחמות פ' מקום שנהגו יעו"ש א"כ שפיר כיון דיש איסור גיזה במוקדשין חשיבי עכ"פ לאו אורחיהו בגיזה ושוב ממילא לפי דברי הק"ס דכל דפטור בגיזה פטור בתלישה שוב במוקדשין יפטר גם תולש מראשית הגז וזה מדוקדק בלשון הגמ' דלאו בני גיזה נינהו היינו אף דמשכחת היתר גיזה בתולש מ"מ כיון דלאו אורחיהו בגיזה ממילא פטור על התלישה [וש"ר שהמנ"ח והחת"ס הניחו בצ"ע דמשכחת חיוב רה"ג בתלישה דליכא איסור גיזה יעו"ש ולדברי ק"ס מיושב כמ"ש]

ואמנם דברי הק"ס צ"ע מהא דחולין (קל"ז.) דפריך אלא מעתה נוצה של עיזים ליחייב בראשית הגז] ומשני בעינן גיזה וליכא [דהא תלישה הוא] ופריך מאן שמעית לי' האי סברא רבי יוסי הא מודי ר"י במידי דאורחי' וכיון דאורחי' דעזים בתלישה כגיזה דמי רש"י] יעו"ש הנה מפורש דאף שאינו ראוי לגיזה יש בו חיוב מצד תלישה וצ"ע [ולכאורה י"ל דהא דכתב הק"ס דאין חיוב רה"ג בתלישה אלא אם כן ראוי לגיזה הטעם משום דחיוב תולש מצד תולדה דגוזז ומש"ה בעי שיהי' ראוי לגיזה וכ"ז לדידן אבל במידי דאורחי' לרבי יוסי אין זה בגדר תולדה רק דזהו גוזז בעצמו ועי' פירוש המשנה לרמב"ם שבת (ע"ג:) דתולש הוי אב ועי' בפ"ח משבת ה"ג יעו"ש וע"כ דבמה דהוי אורחי' אינו תולדה רק אב וכן ראיתי בס' אג"ט (קוצר אות ג) שהוכיח מדברי מאירי שבת (ע"ג:) דתלישת נוצה של עיזים דאורחי' בתלישה הוי אב יעו"ש] וממילא א"צ שיהי' ראוי לגיזה דמאי עדיפות לגיזה מתלישה. אמנם לשיטת תוס' בכורות (כ"ה.) ד"ה ואמר דכתבו דבראשית הגז ליכא חיוב תולדות יעו"ש נסתר זה דבהכרח גם לדידן הוי תולש עצם חיוב לא מתורת תולדה וכמו לרבי יוסי וא"כ שוב א"צ שיהי' ראוי לגיזה דבעצמו הוי בגדר גיזה. ואולי יש לומר דסברת הק"ס בגוזז המתה הוא דכיון דמחיים היה דרכו בגיזה והי' חיובו דוקא ע"י גיזה ע"כ א"א לחייב אח"כ ע"י תלישה כיון דגם מחיים התחיל החיוב דרה"ג ואזי הי' חיובו ע"י גיזה והא דאמר בירושלמי שבת (פ"ז) דהתולש מן המתה בשבת חייב היינו דשבת אינו חובת הצאן רק חובת גברא ודנין במה דאורחי' דאדם בשעת עשיתו וזו שהוא מתה דרכו עכשיו בתלישה. אבל בראשית הגז דהחיוב מפאת הצאן וחיובא דצאן הי' בראויות דגיזה שוב כיון שפקע הראויות דגיזה א"א לחייבו אמנם בנוצה של עיזים הרי לעולם אורחי' בתלישה שפיר י"ל דחייב אף שאינו ראוי לגיזה כיון שלא נשתנה מכמה שהי' ואכ"מ]: דוש"ת מנחם זעמבע מפראגא. סימן כב. ב"ה פה ווארשא שלום וברכה לראש ידיד נפשי הרב הגאון המאור הגדול החריף וכו' מו"ה מנחם נ"י בפראגא: אחדשה"ט זה כביר אשר קבלתי מכתבו היקר לי ולא הי' לי פנאי לעיין בדבריו הנחמדים עד עתה אם כי הרעש נתגבר בעו"ה השי"ת יעזור לנו ולכל ישראל בכלל ובפרט ויגאלנו ע"ד כבוד שמו הגדול בב"א

הנה כת"ר האריך בענין יפת תואר בהלאו "דמכור לא תמכרנה" דהא בלאו הכי אינה ברשותו דהא אסור השימוש והעימור. בה וכן העיר בזה המ"ח אמנם לדעתי פשוט למאי דאמר בקידושין (דף י"ח.) דתניא מוכר אדם את בתו לאשות ושונה לשפחות ושונה לאישות אחר שפחות אבל לא לשפחות אחר אישות ר"ש אומר כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אשות כך אין אדם מוכר את את בתו לשפחות אחר שפחות יעו"ש ומבואר דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אשות כן הכא ביפת תואר י"ל למאי דמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דמתגיירת וטובלת ככל הגרים "ונושאה בכתובה וקידושין" והרינו לאחר הג' חדשים ופשוט דיכול לקדשה בעל כרחה דזכות לאשות יש לו בה וגדולה מזה כתבו התוס' בקידושין (דף ה.) דגם ביעוד יכול ליעדה בע"כ דאב ובע"כ דבת והא דאמרינן אין יעוד אלא מדעת היינו שצריך להודיעה שלשם קידושין מיעדה יעו"ש] ולזה אמרה תורה דזכות האשות דיש לו בה אינה יכול למכור לאחר שיהא יכול לישא אותה בע"כ ופשיטא דאינה יכול למוכרה לשפחות כיון דהוא עצמו אינה יכול להשתמש בה בתורת שפחה אבל זכות לאשות דיש לו בה הו"א דיכול למכור ואמרה תורה לא תמכרנה וז"פ

ולפי"ז נראה פשוט דאינה יכול למוכרה לעכו"ם דממנ"פ לשפחות הא הוא בעצמו אסור להחזיקה בתורת שפחה וזכות האשות הא בעכו"ם ליכא תפיסת קידושין

אולם באמה העברי' מבואר במכילתא פ' משפטים "לעם נכרי לא ימשול למכרה הרי זה אזהרה שלא ימכרנה לנכרי" יעו"ש והיינו דשם דיכול למוכרה לשפחות שפיר הוה אמינא דיכול למוכרה לנכרי [אמנם יש לעיין דהא קימא לן דאין מוכרה לקרובים משום דאינו ראוי ליעוד ואם כן פשיטא דאין יכול למוכרה לעכו"ם דהא אינו ראוי ליעוד. וצריך לומר דנ"מ אם יש לו בן שנתגייר ובכהאי גוונא הא ראוי לייעוד] אבל ביפת תואר פשיטא דאין יכול למוכרה לעכו"ם וכנ"ל ורק לישראל צריך קרא דלא תמכרנה

ומה דהעיר כת"ר בהא דהשמיט הרמב"ם ז"ל דברי