שו"ת זרע אברהם קעא

התורה בעת מעשה אדם הממרח ולא אח"כ וזה מבואר לפי שיטתו דרבנו יונה ז"ל בפירוש הירושלמי [ויש להבין לפי"ז סברת התשב"ץ (ח"ב סי' רמ"ז) דכתב בהא דאמרינן (בבכורות י"ב:) דשביעית חייבת בחלה דמ"מ פטורה מתרומה ומעשר דבהני דליכא קרא לרבויי פטורי משום כיון דאלו מטמא בת שריפה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה וכתב שם ועוד דתרומה ומעשר לא נתחייבו אלא אחרי העמדת כרי ובשביעית ליכא העמדת כרי יעו"ש והנה בפשוטו נ"מ בין ב' הטעמים לענין ביכורים בשביעית וכמ"ש רש"י ז"ל פ' משפטים דאף השביעית חייבת בביכורים ועי' מנ"ח מ"ש בזה. דלפי טעם הב' כיון דביכורים א"צ העמדת כרי שפיר חייבין בשביעית אולם גוף הטעם צ"ע דמדוע ליכא העמדת כרי בשביעית [ועיין ירושלמי פ"א דתרומות "בשהפקירו ואח"כ מירחו" יעו"ש] וכ"כ במ"א. אמנם למ"ש יתכן דכיון דאין ענין המירוח מצד הנפעל דהיינו מה שהתבואה מנוקה כנ"ל דזהו רק סילוק הפוטר דכשאין מנוקה יש פוטר וכשנקויה אין כאן דבר הפוטר אבל החיוב הוא מצד דין מעשה אדם הממרח וכדברי הגמ' (בנדרים נ"ח:) מעשר דיגון הוא דקגרים לי' ושוב בשביעית שלא אמרה תורה למרחו [עי' רש"י גיטין מ"ז:] דדגן מידי דמידגן. בשאר השנים הוא דנאמר ועי' רש"י (קידושין ס"ב.) ושוב כיון דליכא דין על מירוחו ממילא מעשה המחייב ואלו הי' חיוב תרומה מעצמותו בלי ליכא מעשה המחייב רק המירוח הי' ענין לאחר תיקון בתבואה שיהי' חל עליו מאליו חיוב תו"מ לא בתורת סיבה המחייבת שפיר א"צ שום גדר דין על המירוח וכל שנתנקה הי' מתחייב מאליו אבל לפי הנ"ל דיש דין מחייב בתרומה ע"י מעשה המרוח שוב בשביעית דלא נאמר דיגון אף שהעמיד כרי הוי כתבואה שלא נתמרחה דאין הפעולה מועלת מאלי' רק הדין שבו ודו"ק היטב]

ומעתה י"ל הטעם אם נאמר דמהני מירוח שני אחר שנתערב בתבן לרבנו יונה ז"ל דאף דזה ודאי דליכא תורת מירוח רק במירוח שמנקה מפסולת שמסדר גידול התבואה ולא בפסולת שנתערב אח"כ מ"מ זהו רק לענין דין וכח המחייב שיש במירוח שפיר הוא רק במירוח שהוא מסדר גידול התבואה. אבל הלא בזה כבר הי' מירוח כדין בעת שהי' בו פסולת שמסדר הגידול. ושעת חובתה היתה בחיוב גמור רק דע"י עירוב התבן נתחדש בו פטור ולא שנתבטל הדין המחייב בעיקרו שהרי אינו מחייב נמשך בכל עת רק רגע המירוח מחייבתו על להבא והרי לא נתבטל דין המירוח למפרע. וע"כ רק דנעשה דין פטור ע"י שפסק פעולת המירוח ושוב כשחוזר ומנקהו שפיר חזר לדין חיובו שבתחלה מצד דין מירוח הראשון דנהי דעל מירוח שני שאינו מגידול התבואה אין בעצמותו דין מחייב בתו"מ אבל מ"מ יכול לסלק פטור זה שנעשה ע"י זה שנפסק פעולת מירוח הראשון וחוזר ממילא לחיוב שבעצמותו שנמשך עליו על תמיד בעת רגע מירוח הראשון ודומה לזה כתב המאירי (בביצה ל"ה.) בקציעות שראו פני הבית קודם שנתיבשו דלא מיחשב כראיות פני הבית קודם גמר מלאכה משום דבעצמותן תאנים נגמרו מלאכתן ומה שנתחדש פטור ע"י שהתחיל ליבשן שוב כשחזר לראויותו מיתחייב למפרע מעת ראויות הראשון דהי' קודם פני הבית יעו"ש וה"נ אף דאין מירוח השני מחייב בעצמותו מ"מ כשמסלק דין הפטור שהי' באמצע ע"י עירוב תבן שוב הוי חיוב מצד מירוח הראשון ונכון

ובזה יתיישב מה דהראה לי כת"ר בשו"ת ד"א שהקשה לשיטת רבינו תם דהלוקח אחר מירוח פטור והרי משכחת שיתחייב אם לקח דגן ממורח ועירבו בתבן דשפיר יתחייב גם לר"ת ז"ל דיחשב כלוקח קודם מירוח כיון דאפשר למרח עוד הפעם ברשות לוקח [ובפשיט גם שי' רבנו יונה כסברת ר"ת דלריב"ם הרי א"א לפטור להפקיע חיוב שכבר חל] ולפמ"ש ניחא דממ"נ אם לא מהני מירוח שני לרבנו יונה א"כ לא משכחת חיובא כמובן. ואם נימא דמהני מירוח שני מ"מ כיון דמצד דין מירוח הרי לא מהני לחייב במירוח שאינו מסדר הגידול רק שנתהוה בו פסולת במקרה וע"כ הטעם כנ"ל דכיון דהפוטר שהוא מה שאינו מנוקה לא ביטל דין חיוב של המירוח שבתחלה רק שחידש פטור לכן כשנסתלק דבר הפוטר חוזר לחיובו וכ"ז בבעה"ב עצמו אבל בלוקח אחר מירוח דהלוקח מפקיע דין מירוח הראשון ומשוי לי' כאלו לא נתמרח והפטור הזה עדיין לא נסתלק שהרי עדיין לקוח הוא א"כ א"א לחייבו מפאת דין מחייב שחל ע"י מירוח שבתחלה שהרי דין זה פקע עי"ז שנעשה לקוח וע"כ דנחייבהו ע"י דין חיוב שבמירוח השני וזה ליתא דמתורת דין מחייב ע"י מירוח השני גרידא א"א שאין דין מחייב במרוח רק במרוח שמסדר גידול התבואה שהוא מירוח הראשון שנתבטל עי"ז שהוא לקוח. ורק בעלמא כשפקע חיוב הראשון ע"י עירוב תבן שפיר כשחזר ומירחו נהי דלא מהני מתורת דין מחייב אבל מ"מ נסתלק הפטור וחוזר לחיובו משא"כ בלקוח שלא נסתלק הפוטר ומחייב חדש א"א ע"י מרוח כזה שנעשה במקרה וזה ברור

לח) ובעיקר הדבר בדעת ריב"ם שבתוס' (ב"מ פ"ח.) דלוקח קודם מירוח פטור ולוקח אחרי מרוח חייב יעו"ש דכתבתי דסברתו דלקוח אינו פוטר רק שאינו מחייב ואינו יכול' לפטור ולהפקיע חיוב שכבר חל צ"ע עוד בסברתו דנהי דלדעתו אין הלקוח אלים כ"כ שיוכל להפקיע חיוב שמכבר אבל מ"מ מדוע יגרע מלפי שיטת ר"ת ז"ל דלקוח הוא פוטר ומפקיע חיוב המירוח ומ"מ מתחייב ע"י מרוח הלוקח ומדוע לריב"ם דלא אלים כח הלקוח כ"כ לא יתחייב ע"י מירוח הלוקח

ונראה עפ"י דברי הירושלמי פ"א דמעשרות רב חסדא אמר הבקיר קמה וחזר וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה הרי זו תרומה ופריך מה בין קמה לשבלין מ"ש דבשבלין שהפקירן וחזר וזכה בהן דאין תרומתן תרומה] ומשני קמה עד שלא הבקירה עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה שבלין עד שלא הבקירן עבר והפריש ממנה תרומה הרי זו תרומה ע"כ ומבואר סברת הירושלמי בזה דפטור לא מהני להפקיע החיוב לגמרי רק אם הי' אז זיקת חיוב עכ"פ בדיעבד אזי מהני כח הפוטרו לדחות חיובו אבל אם הי' הפטור בזמן שלא הי' שום זיקת חיוב אינו נתפס בו דין פטור כלל. ולכן בהפקיר קמה שלולי ההפקר לא הי' בו שום זיקת חיוב דהמפריש בקמה אינה תרומה אין עליו פטור הפקר ואם חזר וזכה בו חוזר ומתחייב אבל המפקיר בשבלין דלולי ההפקר אף שעדיין לא הי' מרוח מ"מ תרומתו תרומה שפיר נתפס בו פטור הפקר ועי' ר"ש (פ"א דפאה מ"ו) שכתב ויש בריתא בתוספתא שאין אדם יכול ליישבה והכי תניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו המחזיק במחובר לקרקע חייב בכל בתלוש פטור מן הקרקע פטור מן הכל החזיק בקמה חייב במעשרות וכו' והשתא נכסי הגר הרי הן הפקר, והפקר פטור מן המעשר יעו"ש מ"ש בזה ולמ"ש הסברא מפורשת בירושלמי וש"ר בשמ"ק (ב"ק צ"ד:) בשם רבנו שמחה דבמחובר חייב בכל שהרי לא בא לכלל עונת פטור דברשותו נתחייב. ובתלוש פטור מן הכל הואיל וברשות הפקר באו לעונת חיובי הפקר פוטרם וצ"ע שלא הזכיר דברי הירושלמי]

ומבואר מזה דזיקת תרומה אף שחיובה אחר מרוח כיון שהפריש בשבלין תרומתו תרומה חשיב