שו"ת זרע אברהם קע

שבמירוח רק הוא תיקון התבואה וכשגשלם התיקון התבואה בעצמותה מתחייבת. ומסיק דאינו כן רק דגזה"כ שיש במרוח גופי' כח לחייב בתו"מ ודיגון הוא דקגרים לי' ועי' רש"י קידושין (ס"ב.) דדגן מידי דמידגן משמע יעו"ש ואף דודאי בעי גדל בחיוב (כחולין קל"ה.) מ"מ המירוח בעצמו הוא המחייב

ולפי"ז נראה דהנה בהא דירושלמי (פ"א דמעשרות) דבעי פיקס ושולק ברשות הקדש ופדיו מהו דמבואר דאם הקדש אינו פוטר רק שאינו מחייב נתחייב ע"י גמר שלאחר פדי' והנה לכאורה זה חדש מאוד שיהי' מהני גמר אחר גמר דהא נגמר פעם אחת בעת שהי' הקדש ע"י הפיקוס והשילוק. ואיך יחשב אח"כ גמר פעם שנית ואף דהראשון לא פטרו שאין הקדש פוטר מ"מ היאך מצינו שיהי' על השני שם גמר לאחר שכבר הי' לו גמר לתבואה זו אמנם הבאור עפ"י הירושלמי (פ"א ה"ד) שם תבואה משיתמרח ר"ח בשם ר"י מן דו ישפר אפוי והא תני מאימתי הוא תורם את הגורן משתעקר האלה ומשני כאן כשיש בדעתו למרח וכאן כשאין בדעתו למרח וביאר מהר"א פולדא דבתחלה אמר דמרוח הוא מה שמחליק פני הכרי וז"ש דו ישפר אפוי. ופריך מהא דתני משתעקור האלה דהיינו משיברור מן התבן ברירה גמורה [ועי' פיה"מ לרמב"ם פ"א דמעשרות מ"ו וצ"ע שלא הביא הירושלמי] ומשני דאם אין בדעתו למרח שיעורו משתעקר האלה ע"כ ולכן שפיר גמר כזה שבעצמותו אינו גמר עדיין רק משום דעתו שפיר אף דמהני לחיוב מ"מ יכול אח"כ להתחייב ע"י גמר האמיתי שבעצמותו של התבואה. אבל ודאי דאם ימרח בבירור הפסולת והחלקת הכרי דשוב לא שייך מירוח אח"כ דאין מירוח אחר מירוח [ובסמוך יבואר בזה] ועיין בירושלמי שם כבר ברשות הקדש ופדיו יעו"ש דיש לפרש ג"כ לפי"ז אם כבר מקצתו אם שייך גמר אחר גמר ואכ"מ. וא"כ נראה דזהו באור שיטת ר"ת ז"ל דאין הענין דלקוח מפקיע זיקת תרומה מגופה של תבואה דאזי לא הי' מתחייב ע"י מירוח שביד הלוקח. אלא דהענין דכיון דחיוב מעשר אינו מגופה של תבואה רק ע"י דין דמחייב שבמירוח וכהש"ס (בנדרים נ"ח.) דדיגון הוא דקגרים לי' אמרי' דגזה"כ דלקוח פוטר היינו שמפקיע דין המחייב שיש בדיגון דע"י שנעשה לקוח מיחשב כמו תבואה שלא הי' לה גמר אבל לא דנחשבת כתבואה הפטורה מתרומות ומעשרות וע"כ לוקח קודם מירוח מתחייב ע"י מרוח הלוקח דהרי ע"י הלקוח נשאר בזיקת תרומה רק שחסר לו המירוח ומהני מירוח לוקח. אבל כשלקח אחר מרוח נהי דנשאר זיקת תרומה אבל מ"מ כיון דהלוקח הפקיע תורת חיוב שע"י המרוח א"א להתחייב עוד דאין מרוח אחרי מרוח וזה המכוון מדברי השמ"ק כי אין הלוקח פטור בעצמו מצד שלקוח שהרי מ"מ לא נפקע זיקת תרומה עי"ז דנעשה לקוח ואלו הי' במציאות למרח ביד הלוקח הי' מתחייב מחדש רק פטור הלוקח "מכיון דהמוכר פטור" והיינו דהלקוח הפקיע דין המירוח שהי' ברשות המוכר ממילא הלוקח פטור שאין לו במה להתחייב כיון דא"א לעשות מירוח שני ואף דאינו נפטר ע"י שלקוח בידו מ"מ א"א לו להתחייב שהרי חסר לו דין המחייב דהיינו דיגון ונכון

לז) ובעיקר הדבר בהא דאין מרוח אחרי מרוח יש לעיין בהא דאמר בירושלמי ברכות (פ"ה ה"א) תני רבי הושעיא מרבה אדם דגן בתבן ומערים אותו לפוטרו מן המעשרות וביאר רבנו יונה ז"ל (בר"פ אין עומדין) דאפילו לאחר שנמרחה ונעשה דגן גמור יכול להערים ולפוטרה כשיערב בה תבן מיהו צ"ע אם צריך שיערב בו כ"כ תבן שירבה על הדגן עכ"ל. ומבואר מזה דעירוב תבן מבטל את המרוח אולם לא נתבאר אם מהני מרוח שני אם יחזור וינקהו וימרחו [ועי' תוס' (פסחים ט'. ומנחות ס"ז:) בתוס' ובשמ"ק שם שיש להם שיטות אחרות בזה ואכ"מ]

ויש סברא בזה דרק אם מרוח הראשון קיים ל"ש מירוח שני אבל בזה שנתערב בתבן דבטל המרוח שהרי המרוח הוא מהצטרפות הנקיון והעמדת הערימה שפיר י"ל דשייך מרוח שני. ויש סברא ג"כ דכיון דהמירוח אינו הפעולה גרידא רק הדין כש"ס (נדרים נח:) דיגון דקגרים לי' י"ל דלא אמרה תורה שני מרוחים בתבואה אחת ורק מרוח אחד יש לו דין זה לחייב אבל לא מרוח שני. ונראה למאי דכתב בתוס' רי"ד (שבת פ"ז) לענין מלאכת מעמר דאם נלקטו מכבר וחזרו ונתפזרו כשחוזר ומקבצן אין זה מעמר דלא מיחשב עימור אלא בשעה שנתלש מן הקרקע שזהו תחלת ליקוטו יעו"ש וביאר האג"ט דכיון דבעי עימור בגידולי קרקע כהא (דשבת ע"ג:) מש"ה בעי עימור מפיזור שע"י הגידול יעו"ש וא"כ הא גם במעשר בעי גידולי קרקע [ועי' (ביצה י"ג:) בהא דמדמה העמדת ערימה דמעשרות לשבת ועי' ירושלמי (פ"ה דמעשרות) מאי איכפלה שבת גבי מעשרות יעו"ש ואכ"מ בזה]. א"כ נראה ברור דכיון דמירוח הוא נקיון התבואה לרבנו יונה ז"ל בעינן נקיון כזה שהוא מסדר הגידול דהיינו מפסולת שע"י הגידול בקרקע אבל אם כבר נתמרחה ועירב בה תבן דפסולת זה נתחדש אח"כ ולא מתולדתו כסדר גידול התבואה אין ע"ז תורת מירוח כלל ולא משום דאין יכול לחייב שני פעמים רק מטעם אחר שאין על מירוח השני שאינו נקיון מסדר הגידול תורת ממרח כלל ותמו דאינו נחשב מעמר במה שנתחדש פיזור אח"כ כן אינו בתורת מירוח עי"ז שנתחדש במקרה פסולת וכמובן. ושוב ראיתי בשמ"ק (ב"מ פ"ח) שכ' דאם הכניסה במוץ ולא עשה לה מרוח ונמלך לאחר מכאן ועשה לה מרוח פטורה שאינו נקרא מרוח אלא לאלתר לאחר שדש וזכה וכו' יעו"ש ומכ"ש בנקיון שאינו מסדר הגידול בודאי אין עליו תורת מירוח וזה ברור בסברא

ואמנם אם באנו לומר בדעת רבנו יונה ז"ל דמהני מירוח מחדש לסלק פטור דעירוב תבן יש לומר הטעם דהנה בגוף דברי רבנו יונה דלאחר מירוח שכבר נתחייב בתו"מ. דמ"מ מיפטר ע"י עירוב תבן בתבואה הי' נראה לכאורה דשיטתו ז"ל שענין מירוח שמחייב אינו מעשה הפועל הממרח דאלו כן מאי מהני דהתבואה נתערבה בתבן להפקיע החיוב שחל ע"י האדם הפועל וע"כ לכאורה משמע דענין מירוח הוא בנפעל דע"י שהתבואה נקויה מפסולת חל עלי' בעצמותה חיוב תו"מ. ומחיוב זה הוא נמשך דכל זמן שהתבואה מנוקה יש עלי' חיוב וכשנתערב בה פסולת נסתלק ממנה חיוב זה. ואולם הרי מפורש במשנה (פ"ב דפאה) הקדיש ומירח ואח"כ פדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה יעו"ש ואם חיוב המירוח לא הי' ע"י מעשה האדם הפועל רק ע"י הנפעל שהתבואה מנוקה א"כ הרי גם אחרי הפדיון התבואה מנוקה הוא וכמו אלו נתערב עכשיו תבן מיפטר כן כשנקוי' יתחייב עכשיו ויחשב גם עכשיו שעת חובתה. וע"כ מוכח דהחיוב רק בעת מעשה הפועל ואזי הוא דמיקרי שעת חובתה ולא אח"כ בכל המשך הזמן שהתבואה מנוקה והא דאם נעשה אינה נקוי' מיפטרא לאו דהנקיון היא המחייב וכשנסתלק הנקיון נסתלק המחייב דז"א שאלו כן הי' נחשב גם אח"כ שעת חובתה בכל עת שישנו לדין המחייב אלא ודאי דמה שאינו נקי היא סיבה הפוטרת משום דבעינן שתהי' קימת פעולת המירוח בתבואה וכשנעשה אינו נקי מתחדש דין פוטר אבל כשעומדת בנקיותה אין זה סיבה המחייבת כלל מה שהתבואה מנוקה רק שאין כאן פוטר והחיוב הוא ע"י דין