שו"ת זרע אברהם קסח

הגז דכ"ז שלא התחיל לגזוז הוי כמו קודם מירוח שוב תמיד יתחייב עכ"ד ולכאורה למאי דכתב רמב"ם (בפ"י מבכורים ה"ט) לקח הצאן לגיזתן חייב אעפ"י שגדלה הגיזה ברשות העכו"ם כו' הואיל והגוזז ישראל והגיזות שלו חייב "שאין החיוב אלא בשעת הגיזה" עכ"ל ועיי"ש בכס"מ דספק כרבנן ולא כרבי אלעאי ונראה מדקדוק לשונו ז"ל "שאין החיוב אלא בשעת הגיזה" דזהו טעמא דחכמים דפליגי על רבי אלעאי ומחייב גדל ברשות עכו"ם ומינה דלרבי אלעאי דפוטר דסובר דחיוב ראשית הגז מתחיל חיובו משעת הגידול ומש"ה בעינן גדל ברשות ישראל לפי שאז התחלת חלות החיוב. וא"כ י"ל דלרבי אלעאי לטעמי' שפיר לקוח אז פוטר דהוה כלקוח אחרי התחלת חלות החיוב. דלדידי' גם קודם שהתחיל לגזוז הוי חלות החיוב. אמנם זה טעות דהא מפורש בחולין (קלו.) דפריך אי מה תרומה גדל בחיוב חייב גדל בפטור פטור ראשית הגז נמי גדל בחיוב חייב גדל בפטור פטור וכו' וכ"ת ה"נ והתנן הלוקח גז צאנו של עכו"ם פטור מראשית הגז הא צאנו ליגזוז חייב ומשני מתני' דלא כרבי אלעאי יעו"ש ומבואר דהא דבעינן ברה"ג גדל בחיוב לרבי אלעאי הוא שום דילפינן מתמורה דבעי גדל בחיוב וא"כ אם נימא דלוקח אחר שכבר גדל בחיוב חשיב כלוקח אחר חלות החיוב

שוב הרי גם בתרומה כן כל לוקח קודם מירוח הוי לוקח אחר התחלת חלות החיוב דהא גם בתרומה בעינן גדל בחיוב ומ"מ סובר ר"ת דאין הלוקח פוטר אז וע"כ דכל שלא נגמר החיוב אף שהתחיל חיובו אין הלקוח פוטר ושוב הרי בראשית הגז כל שלא גזז לא נגמר החיוב שוב אית לן למימר דלקוח יתחייב דדמי ממש לתרומה

ונראה בישוב התוספתא דשאני לקוח דראשית הגז מלקות דתרומה. וזה דהנה יש להבין שיטת ר"ת ז"ל דהלוקח אחר מירוח פטור ולוקח קודם מירוח חייב ולכאורה אינו מובן נהי דמירוח הוא מחייב בתו"מ היינו רק אם גדל בחיוב המירוח גומרו אבל כל שלא גדל בחיוב אין בכח המירוח גרידא לחייב. כהא דחולין (קל"ו.) הנ"ל וא"כ כיון דאמר ב"מ (פ"ח.) תבואת זרעך ולא לוקח יעו"ש א"כ כיון דאינו תבואת זרעו של לוקח הוי זה לגבי הלוקח כגדל בפטור איך יתחייב ע"י מירוח שביד הלוקח הא הוה כמירוח גרידא בלי חיוב שמצד הגידול דבודאי אינו מתחייב

ונראה לפרש דזהו כוונת התוס' ב"מ (פ"ח.) ד"ה תבואת זרעך ולא לוקח וכו' ואומר ר"ת דהכא מיירי בלוקח אחרי מירוח אבל לוקח קודם תבואת זרעך קרינן בי' עכ"ל ואין לזה מובן דהכי הול"ל דלוקח קודם מירוח חייב משום דהמירוח שביד הלוקח מחייבו ולמאי זה הוסיפו דתבואת זרעך קרינן בי' [ועי' ריטב"א ב"מ (פ"ח:) דכי אמרינן דלוקח מישראל חייב ה"מ בלוקח דבר שעדיין לא בא לו החיוב ביד המוכר אלא ביד הלוקח יעו"ש]

ונראה דכוונת תוס' בזה למאי דאמר בירושלמי (פ"ד דמעשרות ה"א) כבש ושלק שלא מדעת הבעלים מיבעי' לי' בכובש ושולק דקובע למעשרות אם קובע שלא מדעת הבעלים] תפלוגתא דר"י ורשב"ל דר"י אמר הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ר"י אמר נטבל ר"ל אמר לא נטבל [ופשיט לי' דתליא במחלוקת ר"י ור"ל אם מירוח קובע שלא מדעת דה"ה לכובש ושולק] אמר רבי יודן תמן אפשר לו שלא ליכבוש ע"כ וביארו הכוונה דשאני מירוח שהוא מגוף סדר גידול ותיקון התבואה שע"י המירוח נגמר תיקון התבואה והגיע לתכלית הזריעה ולכן כיון דתיקון זה מוכרח בעצמותה של תבואה מהני לקבוע אף שלא מדעת הבעלים דמי שגומר התיקון הרי הוא כאלו הוא בעלים אבל כובש ושולק שאינו מעצם סדר התבואה דאפשר לו שלא יכבוש אינו קובע שלא מדעת ועי' במהר"א פולדא שם (ועי' רמב"ם (בפ"ג ממעשר) ה"ז יעו"ש] וס' ניר בזה ואכ"מ

ולפי זה נראה דסברי התוס' דאף דזה ודאי דבלוקח אין לחייב ע"י מירוח הלוקח בתבואת זרעו של מוכר מתורת ממרח כריו של חבירו שלא דעתו דז"א דלא שייך זה רק היכא דמירוח חבירו בעצמו מהני אמרי' דמועיל גם מירוח שלא מדעת אבל בלקוח דמפקיע מירוח המוכר כ"ש שלא יועיל מירוח הלוקח לחייבו בתורת תבואת זרעו של המוכר. וע"כ לומר דחייבינן בלקוח ע"י מירוח מפאת דין הלוקח בעצמו שמטביל במירוחו לא מצד גמר חיובו של המוכר דזה נפקע ע"י דין דלקוח מפקיע דמכיון דמפקיע גמר החיוב ה"ה דמפקיע התחלת החיוב וע"ז יקשה דאיך מירוח גרידא יחייב דכיון דלקוח פטור הוה זה מירוח גרידא ולזה בארו התוס' דכיון דמירוח הוא הכשר ותיקון בעצמות התבואה מהני לי' לחייב כגוף הזריעה וכמו דאם אמרינן דאין קביעות שלא מדעת מ"מ מירוח קובע שלא מדעת דזה הוי כבעלים מי שמתקן התבואה כן לענין חיוב הלוקח אלים כח המירוח שנחשב ע"י תיקון זה שבתבואה כתבואת זרעו שהרי הוא תיקנה והכשירה לתבואה ודו"ק

ולפי"ז דנתבאר דמירוח הלוקח שמחייב בתרומה אינו בתורת דין גומר החיוב רק דהוי כתבואת זרעו ניחא הא דלקוח פטור ברה"ג דבראשית הגז אף דהגיזה שהוא גומר החיוב הוא ברשות לוקח מ"מ כיון דלקוח פוטר ומפקיע הדין חיוב ע"י שגדל בחיוב נשאר רק גיזה גרידא שאינו מחייב וגם הדין וכח המחייב שבגיזה עצמה ע"י פטור לקוח דהגיזה אינה תיקון בצאן כלל והוה דינו כלוקח אחרי מירוח משא"כ בתרומה דמהני מירוח אחר לקוח הוא משום דבטבעו נעשה בתבואה תיקון ע"י הלוקח ומשוי לי' בזה כתבואת זרעו ונעשה עי"ז עצמו מחויב אבל לא משום דהמחייב נעשה ברשותו וזה באור חדש [ויש לפלפל לפי"ז אם יועיל שארי הקביעות ככובש ושולק ברשות לוקח ואכ"מ] ובאתי רק להעיר

לד) ובעיקר פירושא דתוספתא (פ"י דחולין) דרבי אלעאי פוטר לקוח מראשית הגז תמוה מהא דחולין (קל"ה.) דאמר דמתני' דמשמע דלוקח צאנו של עכו"ם ליגזוז חייב דלא כרבי אלעאי דהא גדל בפטור יעו"ש ותיפוק לי' דלר' אלעאי פטור משום לקוח. וראיתי לכת"ר שמתרץ לה עפ"י דברי רבנו גרשום בבכורות (נ"ו.) לענין מעשר בהמה דפטור לקוח דמ"מ לקוח מן העכו"ם אין בו פטור לקוח יעו"ש

אולם תמוה דהא מפורש במשנה דחולין שם הלוקח גז צאנו של חבירו לא שייר הלוקח חייב יעו"ש ואמאי לא קאמר הש"ס ע"ז דלא כרבי אלעאי יל"ל למידק מדיוקא דסיפא וגם בגוף הדבר דמדמה כת"ר לקוח מן הנכרי לענין תרומה מהא דלקוח מן הנכרי חייב במעשר בהמה לא אדע מדוע לא הזכיר דברי תוס' בכורות (י"א:) דגם לקוח מן הנכרי חשיב לקוח יעו"ש ועי' תוס' ב"מ (פ"ח.) ד"ה תבואת זרעך דכתבו להיפוך דאף להריב"ם דלוקח קודם מירוח פטור מ"מ לוקח מן הנכרי חייב דלא מיקרי תבואת זרעך של מוכר אלא תבואת ממנו ולא חשיב לקוח עיי"ש הנה דלוקח מן הנכרי לא חשיב לקוח. ובפשיטו אינם דומים כלל דהא טעם רבנו גרשום ז"ל בבכורות (נ"ו.) בהא דלקוח מן הנכרי אינו פוטר במעשר בהמה הוא כמו דאמר בבכורות (נ"ו.) שם לקח