שו"ת זרע אברהם קסז

לא) מ"ש כ"ת לפרש הא דחולין (נ"ו.) ר"י אומר ניטלה הנוצה פסולה דמש"ה נקט פסולה דהמכוון שפסולה לקרבן כהא דירושלמי מגילה (פ"א) דעוף המרטום (בלי נוצות) פסול לקרבן ע"כ אין לזה מובן דא"כ בכל טריפה הו"ל למינקט כן דטריפה פסול לקרבן כמנחות (ה:) וניטלה הנוצה ג"כ טריפה הוא, וליישב יתכן עפ"י הירושלמי (פ"א דמגילה) דאמר דגם בקרבנות בני נח פסול עוף המרטום יעו"ש אמנם בטריפה נסתפק הגאון אור חדש לומר דאינו פוסל בקרבנות ב"נ [ועי' זבחים (קט"ז:) ודילמא למעט טריפה ובתו' שם יעו"ש ובס' פנים מאירות שם דמפרש דבעי' מצד ישוב העולם שיהי' ראוי לחיות אבל לא מצד פסול קרבן ועי' תוס' חולין (כ"ב:)] ולכן בכל טריפות לא נקיט פסולה דממ"נ למי שאסור באכילה מצד טריפה הרי חד דינא הוא עם פסול קרבן ולב"נ שמותר מצד טריפה שרי לקרבן. אבל בנוטלה הנוצה דגם דלמי שאין הטריפות אוסר באכילה פסול לקרבן שזהו תנאי ודין מיוחד בהכשר קרבן נקיט לשון פסולה ופשיט

ובגוף הדבר אם טריפה פסול בקרבנות בני נח ראה בירושלמי סוטה (פ"ט ה"ה) גבי עגלה ערופה דבעי אם פוסל בה מחוסר אבר ואמר דהא אפילו בקרבנות ב"נ פוסל ובתר הכי אמר "טריפה פוסלת בה" ע"כ וביאר הק"ע דכיון דמחוסר אבר פוסל כ"ש טריפות [ובזה יל"ע כדאמר מנחות (ו.) מה לבע"מ שכן מומו ניכר משא"כ בטריפה יעו"ש] ויקשה דמדאמר גבי מחוסר אבר דמדפוסל בב"נ ה"ה בעגלה ערופה ולא קאמר כן על טריפה מוכח דאינו פוסל טריפות בקרבנות ב"נ והלא אותו ק"ו ממחוסר אבר שיש בע"ע ישנו גם בב"נ דהא מחוסר אבר פוסל בב"נ כזבחים (קט"ז.) וירושלמי מגילה (פ"א). ועכ"פ טריפות הניכר יפסול. אמנם י"ל דהא בהא תליא דבאמת שפיר פוסל טריפות בקרבנות בני נח מק"ו זה דמחוסר אבר ושוב כ"ז דלא חידש הסברא דטריפות גרע ממחוסר אבר א"א לומר דבב"נ פוסל כדאמר לענין מחוסר אבר דשאני מחוסר אבר דמפורש גבי ב"נ משא"כ בטריפה אותו הספק בעצמו הוא גבי ב"נ אבל למסקנא דטריפות חמיר שפיר מאותו הטעם פוסל טריפות גם בב"נ [ובודאי דניטלה הנוצה דהוי ניכר דפסול מצד טריפה] ופשוט

[וראה ברבנו גרשום לחולין (י"א:) אהא דאמר בגמ' דבעגלה ערופה כפרה כתיב בה כקדשים. וצריך שלא יהי' בו מום כקדשים וזה צ"ע דמפורש במשנה סוטה (מ"ה:) ואין המום פוסל בה יעו"ש, וגם מחוסר אבר דפוסל כדאמר בירושלמי הוא מטעם אחר [ועי' ש"ק שם דרמב"ם דחה הירושלמי מהלכה עיי"ש] אבל מטעם כפרה כקדשים ראוי שיפסול כל מום ועי' מעילה (י"ב.) ברש"י ותוס' שם אם מחוסר אבר בכלל מום וצ"ע]

ובגוף דברי הירושלמי דמגילה (פ"א) דעוף המירטום פסול לקרבן ואמר שם הטעם דכתיב כל כנף יעו"ש דמש"ה אם נתלשו כנפו פסול. יש לספק כמה שיעור נטילת הנוצות לפסול ועי' רמב"ם פ"א ממעילה דכתב ויראה דשיעור גוזז במוקדשין כמלא רוחב הסיט שלא יהי' חמיר משבת. ועי' בכורות (כ"ה.) התולש כנף מן העוף וכן בירושלמי שבת (פ"ז ה"ב) התולש מעוף קדשים חייב יעו"ש ולא נזכר השיעור. ובפשיטו נראה דבכנף תליא מילתא כדדרישנן מכל כנף ועי' לראב"ד ז"ל בפירוש לת"כ (ויקרא) דמדכתיב בכנפיו מוכח שיהי' הכנפים נשרפין במזבח יעו"ש וה"נ אף אם לא נמרטו כל הנוצות רק הכנפים יפסול וא"ש לפי"ז הא דאיצטריך למעט מירטום והלא לרבי יהודה ניטלה הנוצה טריפה וטריפה כזו בל"ז פסול גם לב"נ כנ"ל. ולמ"ש א"ש דאין שיעורן שוה דלטריפות עד שינטל כל הנוצה ולקרבן פסול בניטלו הכנפים ונסתר לפי"ז ד' וכ"ת דממ"נ אם קרבן שוה לטריפות שוב בכל טריפות יאמר פסולה. ואם אינו שוה לטריפות דפסול קרבן הוא עד שלא הגיע לטריפות שוב ל"ש למיכלינהו בפסול טריפות ופשוט. [וגוף הדקדוק אינו שהרי בכמה דוכתי בפ' אלו טריפות תני לשון פסולה והכוונה לענין טריפות לחוד יעו"ש]

לב) מ"ש כת"ר להוכיח מהא דמנחות (נ"ד.) דאמר גבי טומאה דמהני נתפח לחשבו כשיעור והרי אז לא היינו דנין עליו וע"כ דלא בעי' שיהי' האיסור בעת שהי' השיעור עכ"ד אברר לכת"ר טעמי בזה. דהנה הרשב"א ז"ל שבת (צ"א.) כתב דאף דבכל איסורין כשלא הוה בי' מעיקרא לא מיחשב שיעור מ"מ לגבי שבת דהשיעור מצד מלאכת מחשבת כל שנתפח וחשיב בעיני בני אדם הוה שיעור יעו"ש ונראה מזה דיש שני ענינים בשיעורים הא' שיעור עצמי מצד הדין דגזה"כ דכל דליכא כשיעור המסוים לית בי' דין זה. ובכה"ג לא מהני נתפח רק אם הוה בי' בתחלה הב' שאין השיעור מצד הדין דמדינא סגי גם בבציר מהאי שיעורא אלא שמשום שבציר מהכי אינו חשוב אצל בני אדם לכן בעינן כשיעור החשוב והשיעור הוא סיבה שעי"ז נחשב אצל בני אדם ואלו הי' חשיב בפחות מזה ג"כ הי' מהני. ומש"ה בנתפח אף דמצד הדין לא חשיב כשיעור מ"מ סגי בשבת בשיעור חשיבות וכדברי רשב"א ז"ל. וזה טעם סברתי (במכתבי) לומר דכשהי' היתר בעת שהי' השיעור דלא מהני משום דבשלמא באיסור שייך ענין שיעור כי באיסור מתרבה איסורו ע"י השיעור והאוכל שני זתים יש כפל האיסור וגם מה"ט ריבוי בשיעורין הוי איסור כמ"ש הר"ן פ"ב דביצה יעו"ש. אבל בהיתר אין השיעור סיבת ההיתר כי אין שני זתים יותר היתר מזית א' או פחות ואין בהיתר גדרו של שיעור כלל כמובן ולכן כיון דבעת שהי' בו כשיעור לא הי' אסור לא מהני לשוי' שיעור הא דהוי בי' מעיקרא כיון שאז לא הי' כלל ענין השיעור מצד הדין ורק אם הי' אז איסור הוא דמיחשב שירד עליו תורת שיעור אמנם זה באיסורין דענין השיעור הוא שיעור עצם. אבל בטומאה דשיעורו מצד חשיבות וכדמוכח בהא דשבת (כ"ו.) וכן שיעור כביצה מצד חשיבות יעוי' בשמ"ק כריתות (כ"א.) דכתב דאף אם אינו נטמא כל הביצה כיון דשיעורו חשיב הוא מקבל טומאה יעו"ש ומוכח דאינו עצם דין שאין תופס טומאה בפחות מכביצה שאלו כן הי' צריך שיהי' נטמא כביצה. ולכן שפיר בהא דבעי שיעור מצד חשיבות מהני שפיר אף אם הוה בי' השיעור בעת שלא נטמא כיון דענין חשיבות השיעור אצל בני אדם וזה החשיבות הוא גם בטהור ומותר וגם אז הי' בו ראיות לקבל טומאה עי' זבחים (צ"ד.) וראויות לק"ט חשיב כטומאה עי' ב"ב (כ' ) לענין חוצץ בפני הטומאה ומש"ה מיחשב הוי בי' מעיקרא [ועי' רש"י פסחים (ל"ג:) ד"ה טמא וכו' ואע"ג דגשמים הנבלעים לאו חלב נינהו אפ"ה כל מה דבגווי' משלים לשיעורי' יעו"ש וזה צ"ב דבאיסור שהשיעור עצם דין אמאי מהני וגם צריך לחלק בין שבת לטומאה לפי ס' רשב"א ואכ"מ]

לג) בתוספתא (פ"י דחולין) גבי ראשית הגז איתא הלוקח מבעל הבית חייב ור' אלעאי פוטר ע"כ והנה זה חדש דלרבי אלעאי פטור לקוח בראשית הגז וביאר כת"ר למאי דאמר חולין (קלו:) דר' אלעאי יליף ראשית הגז גז"ש נתינה מתרומה מש"ה כיון דאמר ב"מ (פח.) דלוקח פטור מתרומה כן סובר דפטור מראשית הגז אמנם קשיא לי' למעכ"ת לשיטת ר"ת (בתוס' ב"מ פח. שם) דלוקח קודם מירוח חייב בתרומה א"כ בראשית