שו"ת זרע אברהם קסו

מדחה על להבא כיון דקדם הפסול לחלות קדושת קרבן ואף שלא קדם לגוף ההקדש מכ"מ כיון דלזה שבא להדחות דהיינו לתורת קרבן קדם הדיחוי אין בזה תורת דיחוי דכללא הוא דדיחוי קודם ההכשר לאו דיחוי הוא וא"ת שפיר בעלמא גם מחיים אמרינן דיחוי דאין הענין דהחיות מסלק הדיחוי רק הוא סימן בקרבנות דכל שהוא בחיים וליכא תורת קרבן עדיין ליכא פסול דיחוי וזהו רק בקרבנות כן אבל במה שאין הדיחוי לתורת קרבן שבו שפיר אין נ"מ אם הוא בחיים או לא [ויש לעיין לפי"ז טובא בסוגי' דיומא (ס"ד.) שם ובתו'] ומ"ד דסובר יש דיחוי בבע"ח היינו משום דעכ"פ הי' הפסול לאחר ההקדש

ולפי"ז נראה דרק אם דנין בדיחוי להדחות מהכשר קרבן דהיינו עבודותיו זריקה והקטרה וכה"ג שזה אינו בחיים שפיר י"ל דגלי קרא דבכה"ג אין בע"ח נדחים. אבל אם דנין בדיחוי זה לענין דבר הנוהג בחיים שוב אף דהוא קרבן ובחיים עדיין אין בו תורת קדושת קרבן רק קדושת הגוף גרידא מ"מ כיון דהי' הקדש וכבר חל חיוב זה שפיר לכ"ע מהני דיחוי לידחות ואין זה שהוא חי מכשירו. דבשלמא אלו הי' זה עצם דין שאין פסול דיחוי בבע"ח שפיר גם בכה"ג הי' הדין כן למ"ד זה דאין בע"ח נדחין. אבל לפי הנ"ל דהוא רק סימן דבעת שהוא חי לית בי' עדיין קדושת קרבן וקדם הדיחוי לההכשר ושוב בדבר שנוהג מחיים דקדם ההכשר לדיחוי שפיר מהני לכ"ע פסול דיחוי להדחות. וא"כ ניחא בסמיכה דחיובו רק בחיים א"כ שוב כיון דאמר בירושלמי (פסחים פט) הנ"ל דזה עצמו שהי' עכו"ם בעת הפרשת הפסח חשיב דיחוי ותליא אם בע"ח נדחים או לא ושוב בעכו"ם שנתגייר דנדחה מצות סמיכה בהיותו עכו"ם דבסמיכה שחיובה מחיים הרי לכ"ע בעלי חיים נדחים וכנ"ל שוב אינו חוזר ונראה [ועי' זבחים (י"ב:) גברא לא אידחי יעו"ש] ולכן לא איצטריך קרא לפוטרו ובאתי בזה רק להעיר

כט) ודע דבעיקר הדבר דכתבתי דאמרינן דיחוי במצות סמיכה יש לדון בזה למ"ש תו' ב"מ (נג.) דבאכילת קדשים אם נדחה וחזר ונראה לא אמרי' דיחוי יעו"ש ד"ה לא ועי' תוס' זבחים (סא:) ד"ה לאחר דבלחם הפנים אמרי' דיחוי גם באכילה יעו"ש וכ"כ במ"א בטעמו של דבר דחלוק אכילת לחה"פ משאר אכילות קדשים עפ"י דברי התוספתא (פ"ז דמנחות) דלא הי' לחם הפנים בז' ימי המלואים יעו"ש וכל הענין דאכילת קדשים אין בו תורת עבודה להדחות הוא משום דהותרו לזר בימי המילואים כהא דש"ס זבחים (ק"א:) ובתו"כ אמור יעו"ש ואינו נחשב עבודה ועי' פסחים (עב:) ובתוס' תענית (יז:) אבל לחה"פ דלא הותר לזר מיחשב אכילתו עבודה וכתבתי כמה דרכים בזה ואכ"מ] ובפשיטו נראה דלאו דוקא אכילה שהוא לאחר העבודה דכבר ליתא לעבודה בעולם הוא דאינו מדחה וכלשון תוס' ב"מ (נ"ג:) שם "ובשר זבח לאחר העבודה" חוזרין ונראין יעו"ש אלא אף שעדיין חובת העבודה עליו מ"מ מעשה שאינה עבודה המכפרת לא אמרי' בה דיחוי וזה מבואר למדקדק בדברי תוס' שם יעוי' שם. ולכן אכילת קדשים דאינו נוגע להקרבה שהוא עבודה והוא רק צורך עבודה לא עבודה עצמה עי' יומא (סט.) ובתוס' יומא (כה.) שדנו אם מותר לישב בעזרה בעת אכילת קדשים יעו"ש. שפיר אין בו תורת דיחוי דאין דיחוי רק בעבודה עצמה המכפרת. והא דאמרי' דיחוי לגבי הגרלה כיומא (סב.) אף דהגרלה לאו עבודה כיומא (לט:) שאני הגרלה דהוי הכשר הקרבה עי' יומא (ס':) צורך פנים כפנים יעו"ש ועי' יומא (מח:) דבעי ר"פ מכשירי מצוה כמצוה דמי או לא יעו"ש משא"כ מצוה דקדשים גרידא בלי הכשר הקרבה לא אמרי' בי' דיחוי. ובמ"א הקשתי לסברת הש"ס בסוכה (לג.) דבעי אם יש דיחוי אצל מצות דאמאי גרע אכילת קדשים ממצוה דעלמא ואכ"מ] ולפי"ז יש לדין למאי דאמר זבחים (ו.) וכי סמיכה מכפרת וכו' יעו"ש דשוב בסמיכה אף שהוא צוה שבקדשים מ"מ אין ע"ז שם עבודה רק תורת מצות ולא אמרי' בזה דיחוי כמו דלא אמרינן דיחוי באכילת קדשים וגם לעי' בגר שנתגייר דהוה דיחוי מעיקרו ואכ"מ

ל) מה דהעיר כ"ת בדברי תוס' תמורה (כו:) ד"ה אמר וכו' דכשאמר עם יציאת מיעוטו תהא עולה ומעשר דלא חל עלי' קדושת מעשר עד יציאת רובו עכ"ל ותמה כ"ת דהא עשירי מאליו קדוש אף שהוא בדיר ע"כ הנה כעי"ז וקשה ברש"י מעילה (יג.) בהא דתנן ולד המעושרת לא יינק מן המעשר ואחרים מתנדבין כן וכו' וברש"י שם ושמעתי דלהכי מהני תנאה יעו"ש ויקשה דכיון דעשירי מאליו קדוש כבכורות (נט.) איך יכול לשייר חלבה מקדושת מעשר. [וראה בתוס' בכורות (יח.) בסוד"ה אפשר גבי יצאו שנים בעשירי דהקשו דל קריאת שם דידי' מהכא וממ"נ עשירי מאליו קדוש וי"ל דמבתרא פריך היאך הוא קדוש כיון דאינו קדוש אלא מחמת דיבורו עכ"ל ונראה מבואר מדברי תוס' דאף דמעשר בהמה מצוה להקדישו בפיו וכמבואר בנדרים (יא:) בסוגי' ובתוספת נדרים (יח.) יעו"ש לא אמרינן דאם מקיים מצות התורה ומקדישו בפיו דשוב כיון דגם זהו ממצות מעשר בהמה שוב אין הקדושה באה מאלי' רק ע"י קדושת פיו וכעין דמצינו בתרומה דהפרשה מקדשה דמ"מ אם עתיד לקרוא שם אינו קדוש בהפרשה וכדאי' בתוספתא (דמעשר שני פ"ד) ר"מ אומר אם עתיד לקרוא להן שם אינם קדושים עד שיקרא להם שם. ואם אינו עתיד לקרוא להם שם כיון שהפרישן קדשו ע"כ דז"א שהרי ביצאו שנים בעשירי הרי הי' קדושת פיו ומ"מ כתבו תוס' דכל דיבורו ומאליו קדוש וע"כ דשאני קדושה הבאה ע"י דעתו דאזי אזלינן בתר פיו ממעשר בהמה דמאליו קדוש ואינו תלוי בדעתו ופיו כלל וא"כ גם בהנ"ל אף דמקדישו בפיו נימא מאליו קדוש. וגם הלא לא מהני דיבורו שאמר עם יציאת מיעוטו וכדברי תוס' דבעי יציאת רובו שוב הרי דיבורי' כמאן דליתא ונימא מאליו קדוש]

והנה כ"ת מתרץ כדשאינו מבורר העשירי כגון שנשארו שנים בדיר לא אמרינן עשירי מאליו קדוש עכ"ד הנה מסברא הי' נראה דמ"מ לאחר שיצא מעיטו דשוב מיחשב מבורר שזהו העשירי כיון שחלוק מהאחר שבדיר שלא יצא אף מיעוטו דאף דבכל מקום לא מיחשב יצא רק ביצא רובו כגון בבכור וכה"ג היינו משום דדנין על היציאה בעצמותו לחול עי"ז קדושה שפיר כ"ז שלא יצא רובו אין בו חלות קדושה אבל בזה דקדוש מאליו אף בדיר רק שהשני מעכב עליו משום שאינו מבורר וכל שנפרד מהשני שפיר סגי בבירור זה דיציאת מיעוטו (ועי' כס"מ פ"ז מה' מע"ש בשם מהר"י קורקוס דלא אמרינן ברירה לחלותי קדושה אבל לברר הספק אמרינן ברירה יעו"ש וה"נ לברר סגי ביציאת מיעוטו] ולפי דברי כת"ר יהי' מוכח מדברי תוס' דגם לעשותו עשירי מבורר בעי' יציאת רובו [ועי' חולין (ע.) כגון שיצא רובו במיעוט אבר וברמב"ן שם הטעם דלא אמרי' שדי' בפנים בתר רובא משום דמיעוט שבפנים. סופו למיפק יעו"ש ולא פירש כמ"ש יעו"ש]. אמנם למ"ש בשמ"ק ב"מ (ו:) ד"ה ואי בשם השר מקוצי דאם עביד להוי שני פתחים ולא יצא העשירי בפתח התשעה אינו קדוש מאליו יעו"ש ומ"מ י"ל דקדוש ע"י קריאת שם עשירי אף שאינו יוצא בפתח זה ואזי י"ל דבעי' יציאת רובו כיון דרק ע"י דיבורו הוא דקדוש [ונ"מ ג"כ לענין שאלה דבכה"ג שפיר יועיל שאלה כיון דאינו קדוש מאליו] ואכמ"ל