שו"ת זרע אברהם קסה

בכמה דוכתי בכזה דלא אלים למיתפס פדיונו ועי' בכורות (ט"ז:) ליפרקה לא אלים למיתפס פדיונה ושם (ל"ב.) לאחר שחיטה דלא אלים למיתפס פדיונו ובזבחים (מ"ט.) גבי לקוח בכסף מעשר ובכמה דוכתי ואף אם נימא דיש איס"ה בקדשי עכו"ם מ"מ הרי כתבו התוס' ישנים ביומא (דף נ"ה.) דמעות ההולכת לים המלח אין מועיל בהם חילול דהוי כמו איס"ה שאין להם פדיון יעוש"ה ובס' אבני נזר (או"ח ס"ז) כתב דגידולי הקדש לא מהני בהו פדיון דלא אלימי למיתפסי פדיונם אולם במחכ"ת הרמה מפורש בפי' הר"ש משנץ לתו"כ פ' בחוקותי דגידולי הקדש אף למ"ד שאין מועלין בהם מהני בהו פדיון וכ"כ בשמ"ק ב"מ (נ"ה) יעו"ש באורך ואולם באמת טעמא בעי מ"ש מכל הני דוכתי דאמרינן דלא אלימי למיתפס פדיונם ועי' מנחות (מ"ז.) ובפירש"י שם יעו"ש ויתכן עפ"י דברי הגמ' בסוכה (דף מ'.) דיש חילול בדרך חילול ויש בדרך מקח יעוש"ה בכל הסוגי'

ונראה דענין מקח לא שייך רק היכא דיש לגבוה קנין בהחפץ שפיר שייך גדר מקח שקנאו מן הגבוה. אבל אם אין לגבוה קנין ממון בהחפץ מאי שייך בזה מקח וכי מצינו קנין לקנות הקדושה גרידא בלי גוף החפץ עי' גיטין (מ'.) וע"כ לא שייך בכזה רק גדר חילול דגזה"כ דיכול לחלל הקדש על דבר אחר וכעין חילול מע"ש שהוא ברשותו ואין קונהו רק מחללו על אחר ונתפס הקדושה בפדיונו וממילא הדין דנעשה זה החפץ של ההקדש שלו דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו. אבל חילול הקדושה מהני בעצם מדין פדיון

ולפי"ז שם במעות ההולכת לים המלח ואינו ממון גבוה כיון דהולך לאיבוד וכדאי' בגמ' עירוכין (ה'.) וערכו נגנז [עכו"ם שהפריש ערך נגנז] ופריך אלא מעתה לא ימעלו בו [דלא קרי' בי' מקדשי ה' הואיל ולאיבוד אזלי רש"י] וכו' יעו"ש וכ"כ תוס' כריתות (י"ג:) לענין חמץ של הקדש דפקע ממון גבוה ועי' תו' מעילה (ט"ו:) דק"ד שאין זכות ממון לגבוה פקע קדושתי' יעו"ש. ולכן ל"ש בזה גדר מקח שיקנה מההקדש שאין להקדש בזה קנין ממון ורק בדרך חילול שיסלק האיסור על מדבר הנפדה על הפודה בזה אמרי' דלא אלים למיתפס פדיוני' אבל גידולי הקדש דנקנין לההקדש והוא ממון גבוה שיש לגבוה קנין בו שפיר י"ל דיוכל לקנותם מן ההקדש דבר קנין הוא ועי' הקנין פקע ממילא קדושתי' מתורת דין מקח ועי' סמ"ק בכורות (י"ג:) דמהני דרך מקח אם ל"ש חילול יעו"ש ודו"ק ולכן בקדשי עכו"ם י"ל ג"כ דהוי גדר הקנאת ממון לגבוה דל"ש ס' תו' דיש לו עדיין זכות שעכו"ם לאו בר הרצאה הוא וממילא שייך בי' חילול מצד מקח שקונהו מן ההקדש

כח) ובהיותי בענין זה דעכו"ם ונתגייר לענין תמורה אמרתי ליישב דברי התוס' בתמורה (דף ב'.) בד"ה קרבנו ולא קרבן העכו"ם וא"ת למאי איצטריך קרבנו למעט עכו"ם מסמיכה הא נפקי שפיר מבני ישראל סומכין ואין העכו"ם סומכין יעו"ש והעיר כת"ר זה כמה בשם ח"א דהא נ"מ בעכו"ם שנתגייר דאם הוה ממעטי' משום שהעכו"ם אינו סומך א"כ הקרבן בר סמיכה ולרשות גייר יתחייב אבל עכשיו נתמעט דקרבנו לאו בר סמיכה שפיר נפטר לגמרי אף לכשיתגייר דהקדשו לאו בר סמיכה וכת"ר הוסיף באור עפ"ד תוס' סוכה (כ"ח.) בשם התוס' ויקרא דאדם לרבות הגרים שסומכין יעו"ש ובירושלמי שקלים פ"א וכת"ר מתרץ לה דמקרבנו לחודא אינו מוכח כלל דעכו"ם אינו סומך דאטו עכו"ם לאו קרבנו הוא רק ענין המיעוט דקאי קרבנו על רישא דקרא בנ"י ולפי"ז ג"כ דהוא בכלל בנ"י שפיר סומך אף שיש הלימוד דקרבנו עכ"ד. [והנה גוף הקושיא בדברי תוס' דנ"מ בנתגייר אינו ענין לחקירה שכתבתי בתמורה דשאני תמורה דהוא דבר התלוי בקדושה שמתפיס קדושת הקרבן על השני ועי' תמורה (ט'.) דאינו מתפיס בדבר שאינו שלו יעו"ש דהוי כמו עצם הקדש וע"כ אין הקדשו דעכו"ם עושה תמורה ולא מהני מה שנתגייר אבל סמיכה דהוא מ"ע אקרקפתא דגברא י"ל דאף דאין קרבן עכו"ם מחויב בסמיכה מצד הקרבן מ"מ עכ"פ כשנתגייר חל עליו חיוב דהאדם מחויב ליסמוך על קרבנו עי' כזה במעילה (ג'.) עולת במת יחוד שהכניסה לפנים קלטי' מחיצות לכל דבר יעו"ש וה"נ י"ל דחל על הגר חיוב ליסמוך קרבנו שמקריבין עבורו ואינו מוכרח]. ובגוף הקושיא הי' נראה להעיר עפ"י דברי הירושלמי פסחים (פ"ח ה"ב) אר"י הפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר וכו' צריך להמנות על פסח אחר דקסבר בעלי חיים נדחין ואידחי לי' מפסח ק"ע] וכ"כ הכס"מ בפ"ד מק"פ ה"ט יעו"ש

והנה בהא דפליגי ביומא (ס"ד.) אם בעלי חיים נדחין דר"י סבר נדחין ורב סבר בעלי חיים אין נדחין לכאורה צ"ע דבפשיטו הענין שזה עצם דין בבעלי חיים שאין נדחין ואינו מובן דמה עדיפות דבעלי חיים בזה ונראה להעיר בדבר חדש דהענין דכיון דאמרי' במנחות (ט"ז:) מי סברת דם בצואר בהמה קדיש דם סכין מקדשא לי' יעו"ש ומבואר דהכשר הדם לזריקה להיות עליו תורת קרבן נעשה ע"י השחיטה אבל קודם שחיטה אף שהקדישו קדוה"ג מ"מ הרי כתב בס' מרכבת המשנה (פ"ה מתו"מ) דקדושת הגוף ותורת קדושת קרבן תרי מילי נינהו ועיי"ש דחידש לענין פסול לינה דאף מנחות שנתקדשו בכלי דקדושין קדוה"ג דמ"מ אינו נפסל בלינה כ"ז דליכא בו עבודה הנותנת עליו קדושת קרבן. וכן בבהמה מתחיל קדושת קרבן לאחר שחיטה ועי' מנחות (ט"ז:) מי סברת דם בצואר בהמה קדיש דם סכין מקדשא לי' יעו"ש והכוונה קידוש לתורת הכשר קרבן להיות מותר לזורקו ע"ג מזבח ועי' מנחות (מה:) "שאין לו מי יתירנו" ובפי' רבנו גרשום שם. ועי' זבחים (פ"ג:) יעו"ש גבי קמצים שלא קדשו בכלי יבמ"א יתבאר אי"ה באר היטב ואכ"מ

ולפי זה יתכן דהא דאמרינן למ"ד בע"ח אין נדחין דילפינן ממום עובר יעו"ש ביומא (ס"ד.) דאין הענין בזה דגלי קרא שחיות הבהמה מסלק פסול דיחוי. ונימא דכללא הוא דכל שהוא חי א"א לחול עליו פסול דחוי דז"א דא"כ נילוף גם במקום אחר דבחיים אינו מדחה וכבר הבאתי במ"א מדברי רמב"ם בפי"א מטומאת צרעת דבצפורי מצורע אמרינן דיחוי גם בבע"ח יעו"ש ובמ"ל שם ואכמ"ל ועי' צל"ח סוכה (לג) דבעינן מצוה אם יש דיחוי אצל מצות גם בבעלי חיים אמרינן דיחוי דאטיו חיותן מגין עליהן שלא יהי' נדחין יעו"ש וע"כ נראה למאי דאמר בירושלמי (פ"ט דתרומות) מי החג שנטמאו והשיקן ואח"כ הקדישן דטהורין ולא אמרי' בזה דיחוי משום דהוי קודם ההקדש ודיחוי דקודם הקדש אינו פוסל כמ"ש תוס' יומא (סד':) וכבר האריכו בזה וגם כתבתי בזה מכמה דוכתי ועי' רש"י סוכה (לג.) ובאו"ז יעו"ש ולכן בכל בהמה קדוה"ג דכבר חלה הקדושה בחיים א"כ שפיר ראוי שיחול פסול דיחוי דהא קדמה הקדושה קודם הפסול מ"מ כיון דענין הדיחוי שפוסל אינו פסול לעצם הקדושה דהא אף שנדחה לא פקע קדושתי' עדיין רק הוא פסול להקרבה דכיון דהי' בו פסול דיחוי אסור להקריבו ושוב כיון דכל ענין הפסול הוא הפקעת תורת קדושת קרבן דהיינו הכשר הקרבה לא עצם הקדושה שפיר מכיון דבחיים ליכא עליו עדיין תורת קדושת קרבן גלי קרא דאין דיחוי שהי' אז