שו"ת זרע אברהם קסד

ולכאורה הא מבואר בירושלמי (פ"א) דמעשרות דהקדש לא יצא ידי הבעלים מאחר שאומרים לו פדה ראשון יעו"ש ועי' תוס' תמורה (ל"ב.) בד"ה מקדישין וכו' ונראה למורי דבקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו אבל בקדשי בד"ה שהקדישן אין לבעלים עליהן יותר משאר אדם יעו"ש ומבואר מזה דיש שם בעלים גם אחרי ההקדש משום דאלו יפול בו מום יהי' נפדה והבעלים יהי' ראשונים לפדיון וגבי פדיון הוי העיקר המקדיש כמבואר בתמורה (י'.) דמקדיש מוסיף חומש ועיי' מאירי נדרים (ל"ו.) דאף אם הפריש להתכפר בו חבירו ג"כ המקדיש מוסיף חומש דהוי בעלים וביותר מזה בארו האחרונים דמה דאמרינן דאחר ההקדש אינו שלו דזה רק מה דמפסיד לההקדש אבל במה שאינו מפסיד ההקדש שפיר עדיין שם בעלים עליו בק"מ והביאו ראי' מהא דזבחים (ק"ג.) עולות איש [עורה לכהנים] פרט לעולת הקדש ר"א אר"י פרט למתפיס עולה לבדק הבית לא מיבעי' למ"ד קדשי בד"ה תפסי מדאוריתא אלא אפי' למ"ד לא תפסי ה"מ בשר אבל עור תפיס ופירש"י ז"ל דהבשר דשל מזבח הוא אין קדושה חלה על דבר שאינו שלו אבל עור דלאו ממון מזבח הוא תפיס יעו"ש ומבואר דאף דהעור הקדש הוא בקדושת עולה מ"מ כיון דאינו מפסיד לההקדש שפיר הוי בעלים להתפיסו בקדושת בד"ה ולא הוי כמקדיש דבר שאינו שלו יעו"ש ובס' עז"כ בפ' לת"כ פ' צו האריך טובא בזה. ולפי"ז גם בתמורה שאינו מפסיד לההקדש נימא דהמקדיש חשוב בעלים להמיר [ואולי דכמ"ש תוס' מעילה (י"ח:) דמה דהוי קנין בהדיוט יש בזה דין מעילה לגבוה כן י"ל בתמורה דכיון דלולי דגלי קרא דוהי' הוא ותמירתו יהי' קדש הו"א תצא זו ותכנס זו כדאי' בתמורה (ט'.) וכעין פדיון וגלי קרא בכה"ג דהיתה מועלת התמורה שהדין שילקה ושבהמת הקדש לא תצא לחולין אבל במקדיש שעכשיו לענין מה שנוגה להקדש חשוב אינו שלו ואינו יכול לחלל א"כ גם לולי דין התמורה דגזה"כ דוהי' הוא ותמורתו קודש לא היתה בהמת ההקדש יכולה לצאת בתמורתו אין זה ענין תמורה כל עיקר. אבל ד"ז צריך בירור]

כה) ולכן נראה דהכוונה כמ"ש התוס' בזבחים (ו'.) וביומא (נ"א:) דהיכא דשני שותפים כפרתן שוה מקופיא חשיבי שותפין ואין ממירין אבל אם אחד כפרתו קבועה מיחשב הוא הבעלים ובטל דין השותף שיש לו רק כפרת קופיא יעוש"ה כן י"ל בזה דאף דהמקדיש חשוב בעלים מ"מ כיון דיש מתכפר והוא עיקר בעלים בטל שם בעלים של המקדיש שעכשיו אינו שלו וזה דקניא לי' לכפרה שגם עכשיו כדידי' אלים כחו למיחשב רק הוא בעצמו הבעלים ומצאתי כלשון הזה במאירי נדרים (לו) המתכפר בה תמורה אם המירה ולא המקדיש שכזה זה בה ושוב אין לבעלים הראשונים עליו כלום עכ"ל. ולפי"ז שפיר כתב הק"ס דהיכא דאין המתכפר חשוב בעלים שפיר גם המקדיש יש לו דין בעלים וכעין סברת תו' בזבחים דגם כפרת קופיא מיחשב בעלים במקום שאין בעלים עדיפי מיני' [וגם כוונת תוס' בתמורה (ז':) הנזכר דאף בתר מתכפר אזלינן יתכן לפרש כן דכוונתם שם בבכור דאם נימא דזכין בהם מחיים הוי בעלים ממש ועדיפי שמתכפר דלכהנים עכשיו בו זכות גמור ושפיר מקדיש כזה אינו בטל שמו ועדיף כמתכפר אבל בהקדש דעלמא שעכשיו אינו שלו שפיר בטל שם המקדיש מלהיות נחשב בעלים נגד המתכפר וזה מוכרח דהא התו' בעצמם בזבחים (ו'.) בד"ה מקופיא כתבו להדי' דאין המקדיש עושה תמורה יעו"ש]. [ויש לפלפל עוד בדברי הק"ס דמקדיש עכו"ם שאין בו מצות פדיון אין לו כלל דין בעלים דטעם הירושלמי במעשרות הוא רק בישראל דפדי' מצוה כמ"ש בסה"מ לרמב"ם ז"ל (מ' קט"ו) ועי' פנ"י פסחים (כ"ט:) יעו"ש משא"כ בעכו"ם חשיב אינו שלו]

כו) עוד יש לעיין בדברי הקרית ספר דהוקשה לו דאיך הוי ספק אם העכו"ם שהפריש להתכפר ישראל מימר והרי מקדיש אינו עושה תמורה וניחא לי' דבזה אין הישראל חשיב מתכפר גמיר שאין בכח העכו"ם להקנות כפרה ומש"ה המקדיש עושה תמורה ויש לעיין דלפי דברי רמב"ם ז"ל זה שאין המקדיש עושה תמורה משום דאינו שלו והתינח בקדשי ישראל דיש בו מעילה או עכ"פ איס"ה מה"ת בשלמים שפיר יצא מרשותו לגמרי אבל בקדשי עכו"ם למ"ד דאין מועלין ואפי' איס"ה ליכא כמ"ש התוס' בתמורה (ג'.) א"כ לא נפקע שם הבעלים ממנו ושפיר י"ל דמקדיש כזה עושה תמורה אך דז"א דאם הפריש בו להתכפר ישראל דינו כקרבן ישראל ושפיר יש בו מעילה כנ"ל וכנראה מפשטות דברי רמב"ם ז"ל דרק על העכו"ם הוי הספק אם מימר אבל הישראל מימר בקרבן זה שהפריש עכו"ם עבורו ושפיר כיון דיש בו מעילה ממילא יצא מרשות עכו"ם ואין מקדיש עושה תמורה

ולפי"ז לפי תירוץ הק"ס דעכו"ם שהפריש עובר ישראל אין המתכפר עושה תמורה דאין זה קרבן ישראל גמור דאין בכח העכו"ם להקנות כפרה ושוב י"ל. דאין מועלין בו וא"כ שוב בפשיטו ניחא דהמקדיש עושה תמורה משום דלא יצא מרשותו כלל כיון שאין בו מעילה אך אין דברים אלו ברורים כי בל"ז דינו התוס' בב"ק (ע"ט.) דגם בקדשי מזבח נימא דהוי הקנאה לגבוה ותירצו דכיון דחיוב לכפר עליו ולשחטו, לשמו אין זה הקנאה לגבוה יעו"ש וכ"ז בקדשי ישראל אבל בהקדיש עכו"ם י"ל דהוי הקנאה לגבוה לפי סברת הק"ס דהישראל אין לו כפרה גמורה ואפשר דליכא איסור דשלא לשמו בזה ועי' זבחים (ז':) עולה הבאה לאחר מיתה שחיטה בשינוי בעלים כשרה עיי"ש והיינו משום דכיון דליכא כפרה גמורה לא איכפת לן בשינוי בעלים ואכמ"ל בכ"ז

כז) ודע כי הנני מסתפק בקדשי עכו"ם שהוממו ונפדו אם חייב להוסיף חומש בפדיונן למ"ד זבחים (מ"ה.) קדשי עכו"ם אין מועלין וצדדי הספק עפ"י מה דראיתי בשמ"ק ב"מ (נ"ה.) דלמ"ד אין מועלין בגידולין אינו צריך להוסיף חומש ואף דבשלמים שאין בהם מעילה מ"מ יש חומש עי' ב"מ (נ"ה.) שאני שלמים שיש להם מקדיש משא"כ בגידולין יעוש"ה וע"כ י"ל דכיון דס"ל דבעינן הקדש מכח ישראל ובל"ז חשיב כהקדש ממילא כמ"ש הקצות סי' ב' יעו"ש באורך י"ל דלא עדיף מגידולין. או דלענין חומש לא בעי' ישראל המקדיש רק אדם המקדש ולא יהי' הקדש מאליו והרי עכו"ם הוא מקדיש ועי' ת"כ בחוקותי פ"ט דאיצטריך ריבוי דאשה מוספת חומש יעו"ש א"כ עכו"ם מנ"ל שיהי' מוסיף חומש אך ראב"ד ז"ל שם מפרש דהריבוי שאשה מוספת חומש על הקדש בעלה וכן פירש המאירי נדרים (ל"ו.) דאף דבמעשר שני אין אשה המוספת חומש במעשר בהקדש גלי קרא אבל בהקדש עצמה לא איצטריך כלל לרבות. ועוד יש לעי' כשהוממו דיש להם פדיון וחל עליהן דין קדושת דמים שדמיהן ראויין לגבוה אם חל עליהן דין מעילה דהא בקדשי בדק הבית דעכו"ם לכ"ע מועלין בהם כמפורש בזבחים (מ"ה.) יעו"ש או דכיון דבתחלתו הוקדש למזבח שוב לית בי' מעילה

ואמנם דיש לעורר בגוף הדבר דכיון דקדשי עכו"ם אין מועלין בו וגם איס"ה ליכא מה"ת כמ"ש תוס' בתמורה (ג'.) מנא לן דיש להם פדיון הא מצינו