שו"ת זרע אברהם קסב

שחצי' של עכו"ם וחצי' של ישראל דאינה עושה תמורה דבשלמא אלו הי' החסרון מצד הבעלים שאין העכו"ם בר תמורה שפיר י"ל כסברת כ"ת דעכשיו מיקרי הישראל אחד מימר ואין בו דין שותפות אבל לפי דברינו דהחסרון בגוף קדושת הקרבן א"כ הא מבואר בתוספתא פ"א דתמורה דבהמה שחצי' קודש וחצי' חול אינה עושה תמורה יעו"ש [וכשחזר והקדיש חצי' השני' דאמרינן דעושה תמורה בקידושין (ז'.) ובזבחים (י"ב.) היינו דעכשיו כולו קדוש ובר תמורה הוא אבל כשאין כולו בר תמורה אינו עושה תמורה משום חציו] וה"נ בזה שחציו קדשי עכו"ם ואין בו דין קדושת תמורה א"כ אין הקרבן כולו בר תמורה שוב החצי שהוא קדשי ישראל אין עושה תמורה דחצי קדש אין עושה תמורה וזה ברור

כא) [ודע דבהא דחולין (מ.) שהבאתי דאמר כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי ראיתי לרבנו גרשום ז"ל שם דמשמע דמפרש דקאי על הכהנים דחשיבי בעלים משום דקניא להו לכפרה יעו"ש וד' ז"ל צ"ב אם בכל הקרבנות כן או רק במה דזכה רחמנא לאנשי משמר ועי' ב"ק (ק"י.) יעו"ש. ולפי סברתו יתישבו דברי תוס' ריש תמורה (ב.) ד"ה קרבנו דכתבו דס"ד דקרבן עכו"ם טעון סמיכה והכהנים סומכים ואיצטריך למעוטי יעו"ש ואין הבנה לזה כיון דהוה אמרינן דבקרבן עכו"ם שאין העכו"ם סומך דיהי' מועיל שליח מאי עדיפות דכהן הא סמיכה אינו דבר הטעון כהונה ומצד שליחות הרי כהן וישראל שוים אמנם לדברי ר"ג יתכן דהא אמר במנחות (יט) מה סמיכה בבעלים יעו"ש דמתנאי מצות סמיכה שיהי' בבעלים ולכן שפיר ס"ד שבקרבן עכו"ם שאין הבעלים סומכין דעכ"פ יסמוך כהן שהוא בגדר בעלים דקניא לי' לכפרה והוי זה כעין סמיכה בבעלים ואכ"מ]

כב) ראיתי לכ"ת שחידש עוד דאם שנים שותפים בקרבן ואחד יש לו רק אבר אחד [כעי"ז בתמורה (י"א:) הרי עלי עולה בחייה יעו"ש] דכיון דזה השני אינו יכול להמיר שאין ממירין באברים שוב הראשון יכול להמיר כיון דאין כאן שנים ממירין עכ"ד והנה לפי דבריו יקשה בהא דקידושין (ז'.) אר"י בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה והקשו תוס' שם דלמא לי' חזר ולקחה הא יכול להיות בבהמה של שני שותפי' והקדישו שניהם ותירצו דבכה"ג דהוי שותפין הרי אינו עושה תמורה יעו"ש [ועי' רש"י זבחים (י"ב.) ועושה תמורה "דהא אינה דשותפין" יעו"ש וכוונתו כדברי התוס' יעו"ש] ואכתי יקשה דלינקונט בהמה של שני שותפים והקדישו שניהם ולאחד רק חלק במיעוט ובכה"ג שפיר עביד תמורה זה שהרוב שלו ועוד יש להעיר בהא דיומא (נ':) חומר בזבח מבתמורה שהזבח נוהג ביחוד כבצבור ודוחה את השבת ואת הטומאה ועושה תמורה וכו' ופריך האי זבח היכי דמי אילימא דיחיד מי דחי שבת וטומאה אלא דצבור מי עושה תמורה וכו' אמר רב ששת לא באילו של אהרן וכו' ופריך לרב ששת אדמוקים לה באילו של אהרן לוקמה בפסח דדוחה את השבת ואת הטומאה ועושה תמורה דקרבן יחיד הוא ומשני קסבר אין שוחטין את הפסח על היחיד [וכיון דאינו בא בלא שותפות אינו עושה תמורה רש"י] ע"כ ולפי דברי כ"ת יקשה דאם הקנה להשני חלק בפסח פחות מחציו שפיר קעביד תמורה כיון דהשני לאו בר תמורה ושפיר הוה מצי לאוקמי' בפסח שהי' שותפין בו רק שאחד הי' לו חלק יותר מחציו דלענין שחיטת הפסח שפיר שוחטין דהא אינו יחיד ומ"מ עושה תמורה

אולם ראה בתוספתא פ"א דתמורה וז"ל השותפין אין עושין תמורה בהמת השותפין אינה עושית תמורה ע"כ והנה במכתבי הקדים פרשתי כוונת סיפא דתוספתא דבהמת השותפין היינו בהמת חולין שהוא של שותפית אינה נעשית תמורה יעו"ש אך הלשון בהמת השותפין אינה עושית תמורה ולא קאמר אינה נעשית תמורה מוכח דקאי על בהמת קדשים של שני שותפים וזה תמוה שהרי תני לה ברישא דאין השותפין עושין תמורה. (ואין לפרש דסיפא אשמעינן שגם יחיד אינו מימר בבהמת השותפין וכהא דאמר בתמורה (י.) דשוי שליח לאקדושי דז"א דהא בבהמת אחרים א"א להמיר אלא א"כ יאמרו הבעלים כל הרוצה להמיר יבא וימיר כמבואר בתמורה (ט.) והתינח לשיטת תוס' בתמורה (כו.) דרק באברים אין ממירים אבל בחצי' ממירין יעו"ש שפיר י"ל דאשמעינן דיחיד זה אינו מימר אבל לשיטת רמב"ם בפ"א מתמורה דחציה כאברים וכן מפורש בתוספתא שם דחציה אינה עושית תמורה א"כ בעינן שיבא המימר מכח שניהן והרי אמר ברישא דאין שני שותפין ממירין ונראה בכוונת התוספתא למאי דאמר זבחים (ו) למימרא דקניא להו [דקני' להו ליורשין קרבן אביהם] והאר"י הניח מנחה לשני בניו ומת קריבה ואין בה שותפות ואי ס"ד קניא להו נפש אמר רחמנא ופריך ולא קניא להו והא אר"י הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירין בה אא"ב קניא להו היינו דאין ממירין בה דהו"ל כשותפין ושותפין לא מצי ממירין אלא אי אמרת לא קניא להו אמורי נמי לימורי ומשני שאני התם דאמר קרא אם המר ימיר לרבותי את היורש אחד מימר ואין שנים ממירין יעו"ש ומבואר מסוגי' זו דאף אם נימא דלא קניא להו ליורשין לכפרה ושוב הרי אין הקרבן בעצמותו קרבן השותפין כלל שהרי אינו מכפר על שניהם מ"מ גזה"כ דרק אחד מימר ואין שנים ממירין. והנה במסקנא שם אמר דמקיבעא לא מכפרי יורשין מקופיא מכפרי [ומש"ה אם ליכא רק יורש אחד מימר דמיחשב מתכפר ומ"מ הניח מנחה לשני בניו קריבה ואין בה שותפות משום דאין ליורשין כפרה קבועה אין זה שותפות] יעו"ש. ולפי זה נראה דכשדנין מצד הקרבן של היורשין אין זה קרבן שותפות כיון דאין בקרבן כפרה קבועה לשני שותפין וכמו דאמר הניח מנחה לשני בניו קריבה ואין בה שותפות ה"ה בבהמה אינה בגדר קרבן השותפין. אמנם כשדנין לגבי גברי מהני הא דכפרת קופיא לומר דהם כשותפין וכיון דשניהם ראוים להמיר דיש להם כפרת קופיא שוב גזה"כ דאחד מימר ואין שנים ממירין ועי' תוס' זבחים (ו) ד"ה מקופיא דכי הוה שנים יורשין מיקרי שותפין ולא ממירין יעו"ש הנה דאף דלגבי עצם הקרבן אינו קרבן השותפין מ"מ אינהו חשיבי שותפין ואמרי' בהו דאין שנים ממירין וזה נראה כוונת התוספתא דרישא וסיפא שני ענינים שונים הם דברישא תני פטורא דגברי רצוני לומר היכא שמצד הקרבן יש בו גדר תמורה כגון ביורשין שאין הקרבן מכפר כפרה קבועה לשניהם לא מיחשב קרבן השותפין ואשמעינן דמ"מ כיון דאינהו חשיבי שותפין אין עושין תמורה אמנם בסיפא אשמעי' פטורא דקרבן היינו היכא דהבהמה של שותפין והאחד אינו בר תמורה דבזה לא שייך לומר דאין שנים ממירין דזה שייך רק היכא דכל אחד ואחד בר תמורה וכשיועיל תמורה בע"כ יהי' מועיל לשניהם ע"ז יש גזה"כ דאין שנים ממירים אבל כשרק אחד הוא בר תמורה ליכא פטורא דגברא ואשמעינן דכיון דהבהמה של שני שותפים אין בה דין תמורה וזה פשוט בפירושא דתוספתא. [ועיין בירושלמי פסחים (פ"ח ה"ד) הפריש פסחו ומשך ידו ונמנה אחר עמו ע"ד דר"ח הקדש יחיד הוא ועושה תמורה ע"ד דר"ז הקדש שותפין הוא ואין הקדש שותפין עושה תמורה [למ"ד אינו יכול למשוך עד שיתמנה השני בתחלה הוי כהקדש השותפין אף