שו"ת זרע אברהם קס

יש בו עירוב מחשבת חיוב לענין גוף הזית ממילא יש חיוב ערלה אף לגבי השמן שבתוכו וא"כ ממ"נ בתרתי באתרוג ובזית למנורה חשוב נוטע למנורה ופשוט

ובעיקר דברי הירושלמי דבעי בזית שנטעו למנורה אם חייב בערלה ומדמה לנוטע לאתרוג ראיתי בקרית ספר דכתב דסברת הבעי' משום דכתיב לכם ולא מן המצות וזה שנעשה בו מצוה אינו בדין ערלה יעו"ש בפ"י מביכורים [ולפמ"ש צ"ל דלענין פטור זה לא מהני מה דמקצתו אינו למצוה לחייב השאר ורק לענין פטור דלסיג ולמאכל מהני זה ולכן מדמה הירושלמי לאתרוג שכולו מצוה דחייב דה"ה זית גם השמן חייב בערלה] אך ד' הק"ס צ"ע כי מאי זה שם מצוה על האתרוג הלא הזמנה לא מהני קודם שקידש היום [ועי' רש"י פסחים (ל"ד:) דמי החג נאסרו בהזמנה יעו"ש והיינו בקדש שהוא בעולם] ואינו נתפס שם מצוה על האילן בשביל זה דחישב למצוה ואכ"מ

יח) עוד יש לעורר בהא דמסיק הירושלמי דנוטע למצוה חייב בערלה וביארתי דחשיב נוטע למאכל משום דאין ענין המצוה מבטל הראויות דאכילה דאפשר לאכלו אחר קיום מצותו ויקשה מהא דפסק רמב"ם בה' פרה אדומה (פי"א ה"ז) גבי איזוב לקטו לחטאת הרי הוא כנלקט לעצים יעו"ש הנה מפורש דמחשבת המצוה מבטלת שם מאכל אף דראוי לאכילה אחר קיום המצוה וראיתי למר חמיו הגנ"י דתמה על הירושלמי דבעי בנטעו לאתרוג והרי פליגי בפרה פי"א לקטו לחטאת הרי הוא כלקטו לאוכלין דברי ר"מ ור"י ור"ש אומרים כנלקט לעצים עיי"ש ולענ"ד תקשי דברי רמב"ם אהדדי דפסק בפ"י מביכורים הנוטע למצוה חייב בערלה הנה דחשיב נוטע למאכל ושם בלקטו לחטאת פסק דהוה כנלקט לעצים. ולכן הי' נראה למאי דכתב במאירי ביצה (ל"ד:) בהא דאמרינן דראיית פני הבית קודם גמר מלאכה דפטור ממעשר דמ"מ אם הכניס תאנים לקצות דהדין דאינו חשיב גמר מלאכה עד שיתיבשו וראו פני הבית קודם שנתיבשו דחייבין וכ' הטעם דכיון דבעצם תאנים ראוים לאכילה ונגמרה מלאכתן רק מחשבתו לקציעות מסלק שם גמר מלאכה שוב אח"כ כשנסתלק מחשבתו הרי זה כאלו נגמר מלאכתו בתחלה קודם ראיית פני הבית יעו"ש כי דבריו חדשים הם ובמ"א כ' מדברי תוס' ביצה (יג:) ואכ"מ ומבואר סברתו ז"ל דכל דמחשבה מעכבת נגד מה שהוא בעצמותו שוב כשנסתלק עיכוב המחשבה חשיב למפרע כאלו לא הי' מחשבתו כלל בזה. וא"כ ניחא דכיון דאתרוג בעצמותו לאכילה רק משום דחישב למצוה באנו לבטל סתמיותו דלאכילה י"ל, שפיר כמ"ש דכיון דאפשר למחשבה זו ליבטל למפרע שהרי אם ילקטנו אחר כך לאכילה יהי' נחשב למפרע למאכל שוב א"א לומר בתחלה שהמחשבה תבטל מה שהוא בעצמותו כיון דאפשר לקיים שניהם. [ועי' בר"ש פ"א דחלה גבי עיסה שסופה סופגנין יעו"ש] אבל שם באיזוב דאמר לקטן לחטאת דהיינו שגמרו למצוה י"ל שפיר דגם בכה"ג מפקיע מסתמא דאכילה ואה"נ באיזוב שנטעו לחטאת ולקטו סתם דכיון דאם ימלך תופקע המחשבה למפרע שוב כשאפשר לקיים שניהם אינו מפקיע ודו"ק

ודע דקשה בהא דמדמי הירושלמי דנוטע למנורה חייב בערלה מדנוטע לאתרוג חייב והא בירושלמי שם אמר הטעם באתרוג אם אומר את עצו אין יוצא בו בחג הסוכות וביארו המהרא"פ ופנ"מ דלמצות אתרוג בעי ג"כ שם פרי ועי' פיה"מ (פ"ג דסוכה) דאתרוג של ערלה פסול משום דאינו פרי ומש"ה בנוטע לאתרוג חשיב נוטע לפרי וא"כ שוב מאי ראי' למנורה הא במנורה א"צ פרי דראה ברמב"ם (פ"ו מאיסו"מ הי"ד) דשמן שהוציא מזתים שהן פגין (שלא הביאו שליש) דכשר יעו"ש הנה דא"צ דין פרי בשמן למנורה וא"כ שפיר י"ל דנוטע למנורה יפטור [ואולי לסברת רש"י מגילה (כד:) דציפן זהב אינו מן המותר בפיך ומבואר דכל דלית בי' איסור והיתר לאכילה אף שאינו איסור כמו זהב מ"מ אינו בגדר מן המותר בפיך כן י"ל בקרבנות דבעי' ממשקה ישראל דהיינו שיהי' דבר מאכל שיהי' נתפס בו היתר אכילה וע"כ למה שכתבתי במ"א דבמנורה בעי ג"כ ממשקה ישראל וכ"כ מר חמיו הגל וביארתי כן באורך. ולכן לא מהני אם אינו איסור רק בעינן שיהי' בו היתר אכילה ומש"ה נוטע למנורה חשיב נוטע למאכל וצ"ע עוד בזה אם דומה הא דממשקה ישראל למותר בפיך דהא חזינן דעצים ולבונה הוי קרבן אף שאינו דבר מאכל עי' זבחים (ל"ד.) ומעילה (מ"ט:) ואכ"מ]

יט) ראיתי לכ"ת שכתב לחדש בהא דאמרי' בזבחים (ו':) דשותפין אין ממירין דמ"מ דישראל שיש לו שותפות בקרבן עם העכו"ם כיון דהעכו"ם אינו מימר שפיר הישראל יכול להמיר ואינו בכלל קרבן השותפין עכ"ד הנה בגוף הדבר אני מסתפק טובא אם ישראל ועכו"ם יכולין להביא קרבן בשותפות דהא מבואר בזבחים (מ"ה:) ובעכו"ם בין בשוגג בין במזיד לא הורצה אם נטמא דם של קרבן עכו"ם] וכו' אמר קרא לרצון להם ועכו"ם לאו בני הרצאה נינהו יעו"ש ומבואר דעכו"ם לאו בני הרצאה נינהו ושם בזבחים (מ"ה.) פליגי ר"ש ור"י אם מועלין בקדשי עכו"ם וכתבו התוס' בתמורה (ג'.) בד"ה לא נהנין דלמ"ד זה ליכא איסור דאורייתא כלל על הנאה בקדשי עכו"ם יעו"ש וא"כ י"ל נראה דהישראל אינו יוצא בקרבן כזה שחציו אינו בקדושה גמורה וגם לכ"ע עכ"פ אינו לרצון. ומכבר הקשתי בהא דאיתא בת"כ (פ' אמור פ"ז) מנין שאין מקבלין שקלים מן העכו"ם ת"ל ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' אין לי אלא תמידים שהם קרוין לחם שנאמר לחמי לאשי שאר קרבנות הצבור מנין ת"ל מכל אלה ע"כ ועי' ברמב"ן בספר המצות שכתב שאם קיבל מהם השקלים יופסלו התמידין ולא ירצו לנו מפני שחלקם פסל את הכל יעו"ש והקשתי דלמא לי קרא להכי תיפוק לי' דחלק העכו"ם אינו קדוש ואינו מרצה ממילא הו"ל כמו מחוסר אבר ועי' תמורה (י"א:) אמנם לפי דברי הרמב"ן ז"ל דמיירי בתמידין שלקח מהשקלים שנתן העכו"ם ג"כ וכן הכוונה בקרבנות צבור שלקח משקלים שהי' מעורב שקלי העכו"ם ובזה ניחא שפיר דהוי קדושה גמורה דהא מבואר בזבחים (מ"ה.) דבקדשי בדק הבית של עכו"ם מועלין בהם לכ"ע יעו"ש ושפיר ס"ד דכיון דהעכו"ם הקדיש השקלים הוי קדושה גמורה יהי' כשר הק"צ שמעורב בו גם משקלי עכו"ם קמ"ל דחלקן פסל הכל. אבל בהקדיש בהמה שחלקו אינו קדוש גמור א"א שישראל יביא עמו. ועוד נראה למאי דאמר במנחות (ע"ג:) אמר רב הונא שלמי הנכרי עולות וכו' אמר קרא אשר יקריבו לה' לעולה כל דמקרבי עולה ליהוי יעו"ש א"כ אם יביאו שלמים בשותפות הרי של העכו"ם כעולה ושל ישראל נאכל ואי אפשר לקרבן אחד שתתחלק להיות חציו עולה וחציו שלמים כמובן [ויש לעי' במ"ש תו' תמורה ב'. ד"ה קרבנו להקשות דל"ל קרא למעט קרבן עכו"ם הא אין העכו"ם סומכין. והרי נ"מ בעכו"ם שנדר קרבן בשותפות ישראל דא' סומך כולן עי' תמורה (ב'.) ועירוכין (ב'.) דסותרין דרש"י בזה יעו"ש וקמ"ל דאין הישראל סומך משום דחלק העכו"ם פטור ואין הקרבן כולו בר סמיכה ולמ"ש ניחא] [וראה ברש"י מנחות (דף ע"ג:) בד"ה שלמי הנכרי. נכרי שנדר להביא שלמים