שו"ת זרע אברהם קנט

לישראל ואח"כ זכה בה הישראל ולא נעבדה וזה דהא קי"ל דע"ז של עכו"ם נאסרה מיד משעת עשי' ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד אמנם ברור דעכו"ם שעשה ע"ז לעצמו ונאסרה בהנאה משעת העשי' דשוב אף אם זכה בה ישראל לא פקע איסורא מינה עי' ע"ז (כט) יעו"ש ואף דבישראל אינו חל איסור משעת עשי' מ"מ לא פקע מה שכבר חל וכבר הארכתי במ"א בזה ומצאתי כן בס' סדר משנה יעו"ש. וזה דאשמעינן התוספתא דאם עשאה לישראל מתחלה נאסרה ג"כ משעת עשי' כמו אלו עשאה לעצמו כיון דמ"מ היתה של עכו"ם ואשמעינן תו דאם זכה בה הישראל אף שלא נעבדה אין לה ביטול ולא אמרי' דממ"נ כיון דהא דאין לה ביטול מצד דין ע"ז של ישראל שוב הרי בישראל כ"ז שלא נעבדה אינה איסור מ"מ כיון דזו נאסרה משעת עשי' שהיתה של עכו"ם ועכשיו החפץ של ישראל לא אזלינן בתר דין ע"ז רק בתר החפץ והרי החפץ הוא ע"ז של ישראל שאין לה ביטול ובמ"א ביארתי בזה באורך ואכ"מ] ושוב נזכרתי דברי תוס' יבמות (קד) ד"ה. דכתבו א"נ בע"ז של עכו"ם שעשאה לדעת ישראל טעונה שריפה יעו"ש ומשמע דסברי דל"מ ביטול אף שהחפץ של עכו"ם כיון דלדעת ישראל נעשית. וזה יש לתלות בעצם ענין דין ע"ז של ישראל אם בחפץ של ישראל תליא או רק בדין איסור הע"ז ואכ"מ

ומה שהאריך כת"ר דמש"ה בחמץ בתבואה ליכא טבל משום דלא הי' שעת הכושר זה נגד הסוגי' דפסחים (לג.) דאמר רק באחמיץ במחובר דמיחשב שלא הי' שעת הכושר אבל אחמיץ בתלוש אף קודם מירוח חשיב שעה"כ כיון דמהני בדיעבד יעו"ש

ומה דהעיר כ"ת בהא דירושלמי פסחים (פ"ב) ארבעת רבעים וחימצן וכו' דאיך נעשה טבל הא לא הי' לו שעת הכושר לחלה הנה למ"ש הכס"מ בפ"ז מביכורים דפחות מכשיעור לא מיקרי פטור יעו"ש א"כ הרי שיטת רמב"ן קידושין (מו:) דאחר נתינת מים בקמח קודם גלגול דינו כמפריש בשבלין דתרומתו תרומה יעו"ש וא"כ חלה קודם גלגול לאחר נתינת מים לקמח חשיב שעת הכושר כמו דתרומה קודם מירוח חשיבא שעת הכושר כנ"ל וכיון דהי' יכול לצרפו אז קודם שנתחמץ מיד שנתן המים בקמח והי' ראוי להפריש ממנו חלה י"ל דחשיב שעת הכושר. דאין זה דהי' פחות מכשיעור משוי לי' פטור כדברי הכס"מ. וגם לשיטת הר"ש (בפ"ג דחלה מ"ב) דמפריש חלה קודם גלגול אינו חלה אפי' בדיעבד מ"מ י"ל דמיירי שנתחמץ אחרי גלגול דהי' לה שעת הכושר להפרשת חלה וזה דהי' פחות מכשיעור אינו מסלק דין שעת הכושר כיון דראוי לצרפו עם עיסה אחרת ופשוט

טו) וראיתי לכת"ר שהביא בשם ח"א דבחלה א"צ שתהי' לה שעת הכושר לחלה רק אם הי' לה שעת הכושר לתרומה מיחשב שעת הכושר עכ"ד. הנה עלה בדעתי לפי זה ליישב הא דאמרינן בירושלמי (פ"ו דתרומות) אכל חלה [בשוגג[ מהו שישלם מפירות שלא הביאו שליש שכן פירות שלא הביאו שליש חייבין בחלה וזה אינו מובן מאי ס"ד בזה דלא ישלם מזה כיון דאכל חלה ולחלה מחויבין ועי' שם בירושלמי שם דבעי אכל ביכורים ענבים מהו שישלם יין משום דאין מביאין בכורים מיין יעו"ש אבל בחלה אינו מובן טעם הבעי'. ונראה למאי דאמרי' בפ"א דתרומות אין משלמין מן הלקט וכו' ומן ההפקר ובירושלמי שם מפני שאין בהם זיקת תרומה ומעשר יעו"ש ולכאורה יהי' הדין דאינו משלם מפירות ותבואה קודם לישה כיון דאין בהם זיקת חלה דחיובה רק אחר לישה ולישנא דירושלמי דישלם מפירות (היינו מתבואה קודם הטחינה והגלגול דבכלל פרי הוא) משמע דמשלם מקודם גלגול וזה צ"ב שהרי אין בו זיקת חלה. אולם לדברי כ"ת דכיון דחלה מיקריא תרומה סגי לה בשעת הכושר דתרומה אף שלא הי' לה חובת חלה כנ"ל כן י"ל דכיון דיש לה זיקת תרומה מהני למיחשב זיקה גם לענין חלה ואם אכל חלה בשוגג משלם מפירות קודם גלגול כיון דראויין לתרומה ולפי זה ניחא בעיית הירושלמי דבעי אם אכל חלה מהו שישלם "מפירות" שלא הביאו שליש היינו קודם גלגול דבזה י"ל דממ"נ לא מהני דהא זהו תשלומי חלה והרי לא הי' לו זיקת חלה כיון דהוי קודם גלגול ואי דיש בה זיקת תרומה הא פירות שלא הביאו שליש פטורין מן התרומה וכל חיובן רק לחלה והרי עדיין לא הי' זיקת חלה וז"נ [ועי' רמב"ם (פ"י מתרומות הי"ח) ובירושלמי חלה (פ"ו ה"ב) דמשמע דלדינא א"צ זיקת תרומה וה"ה די"ל דא"צ זיקת חלה ואכ"מ]

טז) ודע דבדברי הירושלמי פסחים (פ"ב) דאמר ארבעת רבעים וחימצן וארבעת רבעים בפ"ע וחימצן ועירבן דאינו חל טבל על חמץ משום דהוי איסור קל יש לעיין מהא דכתב הראב"ד ז"ל בהשגות (פ"ז מביכורים ה"ח) אהא דהקשה דאמאי מהני צירוף לעושהו עיסה בפחות מכשיעור ואמאי לא נימא דיחוי וכהא דאמר בירושלמי חלה (פרק ג') בשני עכו"ם שעשו עיסה כשיעור וחלקוה ואח"כ נתגיירו דאמרינן דנדחה החיוב ותירץ דאין דיחוי אצל מצות יעו"ש ולכאורה אמאי לא כתב מטעם דאין דיחוי באיסורין עי' מנחות (נ"ד.) וצריך לומר דאין דיחוי באיסורין היינו באיסור הבא מאליו אמרינן שבכל עת מתחדש מעצמותו. אבל איסור טבל צריך מעשה גלגול בעיסה לחדש האיסור שפיר אמרי' דיחוי בזה לפטור מטבל. ולזה אתי עלה מטעם דאין דיחוי אצל מצות. ולפי"ז יש לעורר בהא דחימצן דודאי ליתא כלל בהפרשה דאין הפרשה חל באיס"ה וכמ"ש רע"ק איגר ז"ל דאין בכחו לקרות שם תרומה יעו"ש והירושלמי דן רק לענין איסור טבל אם יש בכה"ג וא"כ שוב יקשה כקושית ראב"ד ז"ל דכיון דהי' בתחלה פחות מכשיעור דנימא דיחוי דבזה ל"ש אין דיחוי אצל מצות כיון דליתא למצות הפרשה. ועי' ירושלמי פ"א דחלה דנקט ג"כ ארבעת קבין בפ"ע וחימצןף יעו"ש ויש לדון לכאן ודו"ק. [ועי' בכס"מ פ"ז מביכורים שם דכתב דענין דיחוי הוא דמיחשב כאלו הפריש אז אולם לדעתו הוא גדר אחר בדיחוי יעו"ש ואכ"מ בזה] אך גוף ד' ראב"ד ז"ל צ"ב וכתבתי רק להעיר

יז) ומ"ש כת"ר בהא דבעי בירושלמי ערלה (פ"א ה"א) זית שנטעו למנורה אם חייב בערלה ופשוט מאתרוג שנטעו למצותו והרי הוה כאינו נוטע למאכל עכ"ד הנה בנוטע לאתרוג לק"מ דבשלמא הנוטע להקדש מיחשב שאינו נוטע למאכל משום דאיסור הקדש מפקיע ראויות האכילה. אבל בנוטע לאתרוג הרי אין המצוה מבטל אכילתו דהא אפשר לקיים שניהם דאחר קיום מצוה הרי ראוי לאכלו ושפיר י"ל דכיון דסתמו לאכילה לא בטל ממנו שם נוטע למאכל עי"ז דצורף מחשבה למצוה

אמנם יקשה דמאי פשוט הירושלמי מנוטע לאתרוג דחייב דה"ה נוטע למנורה הא במנורה דהמצוה שידליק השמן הרי המצוה מבטלת ממנו אכילתו והוה כאינו נוטע למאכל. אולם י"ל מטעם אחר למאי דאמר בירושלמי ערלה (פ"א ה"א) שנה ראשונה לסיג ושניה למאכל דמכיון דעירב בו מחשבת חיוב חייב יעו"ש א"כ י"ל דהרי זית בעצמו הוי מאכל לבד השמן שבתוכו שוב נהי דהזמין השמן למנורה דאינו למאכל אבל גוף הזית דפרי הוא הרי סתמו הוה כחישב למאכל ושוב בזה עצמו