שו"ת זרע אברהם קנח

יורש כרייא דאבוה הוא יעו"ש דמיחשב כאלו האב קיים. אבל אינו כן רק דהמוריש פסק כחו שאין בעכו"ם כח להוריש רק ממילא זוכה זה היורש בעצמו בנכסי אביו לא מכח מוריש ומש"ה אין זה כהשבה להנגזל כיון דפסק כח הנגזל במיתתו וחשיב משיב לאחר ואינו דומה לישראל שמה שזה יורש הוא מכח המוריש שפיר מיחשב השבה ליורשיו כהשבה לנגזל עצמו כיון דמכחו יורשין [ועי' ירושלמי שקלים (סופ"ב) היא שני אחין שירשו את אביהן היא שני גיסין שירשו את חמיהן ותמוה. ויתכן דהא אמר שם באחין שירשו ותפיסת הבית קיימת דלא הוי כשותפין וע"כ הטעם דכיון דירושתן מכח המוריש הרי מוריש אחד לכולן. ואמנם יש סברא דזה רק בירושת האב דאמר בפ' יש נוחלין התורה נתנה רשות להנחיל יעו"ש שפיר הוי זה בגדר מוריש אבל ירושת הבעל את אשתו אינו בגדר שהיא מורישה לבעלה רק בעצם זכי לי' רחמנא לבעל והבעל בעצמו זוכה הירושה ושוב אין זה גדר תפיסת הבית כיון דאינו מכח המוריש שהוא אחד רק מכח היורשין בעצמם שהם שותפים ולזה אמר דאינו כן דהיא שני אחין שירשו את אביהן היא שני גיסים שירשו את חמיהן דבכולהו הוה בגדר מוריש ויש בזה דין תפיסת הבית] ולפי"ז אף דבעכו"ם הע"ז מותרת מ"מ כיון דהיורש מעצמו זוכה וישראל הוא הוי זה איס"ה שאין בידו לזכות. אולם י"ל למ"ש הר"ן בע"ז פ"ג דישראל זוכה ע"ז מעכו"ם משום דהי' לה ביטול אצל העכו"ם יעו"ש דבאין כאחת מש"ה שפיר יורש ע"ז אבל אין ראי' על שאר איס"ה

יב) מ"ש כ"ת דשריפת כלאי הכרם מוטל על הכל כיון דאסור להשהותו דמקיים כלאים אסור עכ"ד אינו מובן דאיסור מקיים הרי הוא במחובר ומיד שתלשם, ליכא איסורא אבל חיוב שריפה הוא אף לאחר תלישה. ומה דהביא ראי' מב"ק (צ"ח:) דאמר בחמץ דהכל מצווין עליו לבערו עכ"ד שאני חמץ דיש איסור שהי' בתלוש והתוספתא מכות פ"ג מדמי שהיית תליש דחמץ למקיים כלאים יעו"ש. ועוד י"ל דחמץ ג"כ אין חיוב שריפתו רק על הבעלים וכדברי הנוב"י בתשובה וכוונת הש"ס דחמץ הכל מצווין עליו לבערו היינו לומר שזה החמץ אין בו שיוי לשום אדם כי כל מי שיהי' לו זה החמץ מצווה עליו לבערו וגם אין לחייבו מצד ביטול מצוה מהבעלים כהא דב"ק (צא:) די"ל דממ"נ הבעלים אינו ברשותו לקיים מצוה כי ביד הגזלן הוא וגם להגזלן הוי זה כעין עשה דפשיעה שהביא עליו באיסור גזילה ובל"ז עי' רמב"ן ריש פסחים אם יש חיוב שריפה על הגזלן ועל הנגזל יעו"ש ואכ"מ

ומה דהעיר כת"ר בהא דב"ק (צא:) דמצי אמר אנא בעינא למיעבד הא מצוה דפירש"י דבאילן אשרה מיירי והרי בע"ז חיוב ביעורו על הכל עכ"ד בפשיטו כשלא ביערו רק שקוצצו הרי חייב זה להוציאו מרשותו אינו על הכל דרק להבעלים יש איסור דלא תבא תועבה אל ביתך עי' פסחים (מח.) ומכות (כב) ובצל"ח שם דע"ז ברשותו בכלל איסור זה וחיוב הוצאה מרשותו רק על הבעלים ועי' בשמ"ק ב"ק (צא:) שם דדקדק כן אשרה העומדת "ברשותו" ואכ"מ

יג) ומ"ש כת"ר לתרץ הא דירושלמי פסחים (פ"ב) דאמר עשה כרי והשתחוה לו כו' איסור חמיר דע"ז חל על איסור קל דטבל יעו"ש ומתרץ כ"ת דטבל קיל משום דיש היתר לאיסורו כהא דחולין (קא.) עכ"ד. אכתי יקשה מהא דאמר בירושלמי פסחים שם דחמץ חמיר מטבל והרי גם חמץ יש היתר לאיסורו מיחשב כמו טבל וראי' מהא דחולין (ק"כ:) תינח איסור הבא מאליו ובפירש"י ז"ל שם תינח למילף מיניהו טבל "וחדש" ושביעית יעו"ש הנה דילפי' חדש מחמץ והרי חדש אינו דומה לטבל דטבל חשיב אין היתר לאיסור נגד חדש וכמ"ש תוס' קידושין (לח.) ד"ה וה"ה לערלה דטבל מיחשב אין היתר לאיסורו נגד חדש שתלוי בזמן יעו"ש ואיך ילפי' מחמץ דגרע מחדש שחוזר לאיסורו ומחיוב לבערו שלא יבא לכלל היתר וע"כ הרי מדמי לי' הש"ס לחדש [ועי' פנ"י פסחים (כח.) דתליא אם חמץ שעבר עליו הפסח אסור יעו"ש] עכ"פ מוכח דחמץ אינו חמיר מטבל בענין זה דיש היתר לאיסורו ויש לפלפל בזה

ובעיקר הקושיא מהא דירושלמי יומא (פ"ח) דבעי טבל וערלה צריכה יעו"ש דמספקא לי' אם איסור מיתה חמיר או איסור הנאה חמיר ואמאי אמר הירושלמי פסחים (פ"ב) דע"ז חמיר מטבל והרי אף דע"ז אסור בהנאה וכמ"ש הק"ע מ"מ הרי טבל במיתה. בפשיטו יתכן דכשדנין לענין איסור חל על איסור שפיר איס"ה חמיר שהרי יש אפשריות שיהי' אסור ע"י איסור הנאה באופן שליכא איסור מצד אכילה כגון בנהנה בלי אכילה וזה בא ע"י חלות האיסור בתחלה וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה כריתות (י"ד.) בנקודה הנפלאה יעוש"ה דכל דאינו חל לגבי אכילה גם הנאה מותרת ותבין. אבל בחולה שדנין לענין הקל גבי אכילה עצמה מי חמיר י"ל דסובר הירושלמי דאיסור הנאה לא הוי חומר בעצמיות האכילה דבעת אכילה ליכא יותר איסור באוכל איסור הנאה מאיסור אכילה דבשניהם הוי רק האיסור הנאת אכילה ולא הכפיל איסורו במה שיש באיסור זה גם איסור הנאה. אבל היכא דלא יעשה פעולת אכילה כלל רק הנאה גרידא אזי שפיר יש חומר לאיס"ה וכמובן ופשוט

יד) ומ"ש כת"ר לבאר הירושלמי דפסחים (פ"ב) בעשה כרי והשתחוה לו ומירחו דאיסור ע"ז חמיר מטבל והרי תיפוק לי' דאין שירי' ניכרים וביאר דמיירי בע"ז של נכרי כגון שזקף הכרי להשתחות ובא נכרי והשתחוה דבכה"ג חשיב שירי' ניכרים משום דיש לה ביטול עכ"ד אין דבריו מובנים דהא מפורש בע"ז (נג:) דישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה אסרה וכו' ופירש"י דהוי כע"ז של ישראל ואין בטלה עולמות יעו"ש ובכאן מכיון דדנין לענין טבל בע"כ דהתבואה של ישראל דהא בתבואה של עכו"ם אף למ"ד אין קנין לעכו"ם להפקיע עי' גיטין פ' השולח ובירושלמי פ"ב דפאה וכמה דוכתי מ"מ משמע בש"ס בכורות (י"א:) דמרחינהו ישראל דחייב בטבל היינו לאחר שלקחן ועי' בתוס' שם ובשמ"ק שם וברמב"ם פ"א מתרומות הי"א יעו"ש וא"כ כיון דהוי של ישראל וגלי דעתי' דלע"ז והנכרי השתחוה לה הרי זה ע"ז של ישראל שאין לו ביטול. ובפשיטו הי' יכול לצייר דהטבל של ישראל והעכו"ם עשה בה מעשה דאמר בע"ז (נד:) עשה בה מעשה אסרה ועי' רמב"ן ז"ל בע"ז (נ"ג:) דהא דע"ז של ישראל אין לה ביטול הוא רק כשעובדה ישראל אבל נכרי העושה מעשה בבהמת ישראל יש לה ביטול יעו"ש וה"נ בתבואה של ישראל שנאסרה ע"י מעשה העכו"ם דינה כע"ז של עכו"ם דיש לה ביטול. אך דעת הר"ן (פ' ר"י שם) דכיון דהחפץ' של ישראל אף שהע"ז של העכו"ם שעובדה שלא לדעת ישראל אין לה ביטול יעו"ש [וראה בתוספתא דע"ז (פ"ו) רבי אומר משום ר' יעקב אם עשאה לישראל מתחלה אינו יכול לבטלה ע"כ וזה צ"ע דבפשיטו משמע דהיא של עכו"ם רק שעשאה לישראל ואמאי לא יוכל לבטלה וראה בראשונים ר"פ לולב הגזול שהאריכו בהא דאין ביטול לע"ז של ישראל יעוש"ה ולא תירצו שעשאה עבור ישראל ומוכח דבכל ענין מהני ביטול. ונראה לפרש דהתוספתא מיירי שהעכו"ם עשאה