שו"ת זרע אברהם קנב

אם קיבל טומאה והי' בפחות מכביצה אף שאח"כ נתפח לא מהני וטהור בין אם נתפח ואח"כ קיבל טומאה דבשעת קבלת טומאה הי' בו כשיעור. וזה כדברינו הנז' דבהיתר ל"ש ענין דחוי ודווקא אם כבר נטמא

ויש להסביר פלוגתתם לענין דחוי באיסורין דפליגי אי כל אסורין הוי איסור גברא או איסור חפצא. דלמ"ד יש דחוי ס"ל דכל איסורין הוי איסור חפצא ושפיר שייך דחוי משא"כ אי איסור גברא. וכמ"ש הרא"ש במועד קטן דגבי גברי לא שייך דחוי. וא"כ בשבועה דלכ"ע הוי רק איסור גברא ל"ש דחוי. וכ"ע מודו דאם נשבע שלא יאכל בשר וכה"ג וצמק ואח"כ נתפח דחייב

ובזה י"ל מה שהעירו דגם לענין מצות עשה היא כן. דאי לא כן מה פריך הירושלמי דניתי עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש הא אפשר לקיים שניהם ע"י כזית שנתפח דלענין מצוה הוי כזית ולענין איסור הא הוי דחוי ולפי הנ"ל יש לדחות דבחדש דהיא איסור גברא וכמבואר בירושלמי פ"ב דפסחים (הלכה שאני חדש שהכתוב קבע זמן והיינו דהוא איסור גברא וכמו יום כפור ולכך לא שייך דחוי ודו"ק

ודע דמה שכתבתי דמדברי הרמב"ם משמע דאם אוכל הנתפח קיבל טומאה לאחר שנתפח טמא מה"ת. הנה מצאתי כן להדיא ברש"י פסחים (דף ל"ג.) ד"ה ט"מ דאע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו משלים היא את שיעורו דכותי' תנן ומייתי לה במנחות כביצה אוכלין וכו' חזר והניחן בגשמים ותפחו טמאין כו' ואע"ג דגשמים הנבלעין בתוכו לאו חלב נינהו דאי סחיט להו וכו' אפילו הכי כל כמה דבגווה עם הנתפח מ"מ מקבל טומאה מה"ת

ומזה יש לעיין על מה שכתב רש"י ז"ל בפ"ק דבכורות (דף ט':) בהא דאמרינן הערלה וכלאי הכרם כו' ופטר חמור מטמאין טומאת אוכלין דמיירי בפחות מכזית דאז אין בו משום טומאת נבילות ומצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין להשלימו לכביצה עיי"ש. והרי לפי זה למה פליג ר"ש נהי דס"ל דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים לא מקרי אוכל והוי כמו אוכל שנפסד מאכילת אדם מ"מ הא לא גרע מגשמים שנבלעו באוכל ומ"מ משלים היא את שיעורי' וצ"ע

הדרן למה שכתבתי לעיל דהרמב"ם דקדק הקדישן ואח"כ נטמאו. ובגמרא אמר הקדישן ואח"כ השיקן. והיינו דהרמב"ם דאמר טעמו משום דחוי כמבואר בירושלמי א"כ דווקא בנטמאו אחר ההקדש שייך דחוי דאל"כ דחוי מעיקרא הא לא שמה דחוי וכל שנטמא קודם שהוקדש דחוי מעיקרא היא. משא"כ ר"ל דפליג ע"ז בירושלמי וס"ל הטעם משום דמעלה עשו בקדשים א"כ הכל תלוי בהשקה מתי היתה

אמנם י"ל עוד דהא מסיק דדווקא בקדושת כלי עבוד רבנן מעלה. וא"כ כיון דנתקדש בכלי ואין כלי שרת מקדשין אלא מבפנים עין סוכה (דף נ') ובתוספות שם א"כ הא פסק הרמב"ם בפי' מטומאת אוכלים (הלכה ) דהמים שבעזרה אין ממן מקבלים טומאה וא"כ אינו יכול לומר שנטמאו ואח"כ השיקן. משא"כ לדידן משכחת לה שנטמאו בחוץ ועיין פסחים (דף י"ז) ואכמ"ל:

ובעיקר דברי הרמב"ם הנ"ל שכ' דמי החג שנטמאו דאם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו יש לעיין עוד מהא דאמרינן בזבחים (דף כ"א) כיור כיון ששקעו שוב אינו מעלהו וכתבו התוס' שם דהיינו קודם שנפסלו דלאחר שנפסלו הא אמרינן בפסחים דאין זריעה להקדש ועיי"ש בד"ה מאי וכו' עיי"ש. לטעם הרמב"ם ז"ל דמש"ה אין זריעה להקדש משום דנדחו וא"כ אמאי אמרינן דמי כיור נפסלו למתירין כמתירין לאברים כאברים. הא כתב רש"י בסנהדרין (דף מ"ז) ואי קשיא גבי הקובר את מתו ברגל דמונה אחר הרגל נימא דאי דחי תי' דהא לא נדחה לגמרי דעיסקי רבים נוהגין ברגל עיי"ש הרי דדחוי לא מקרי אלא היכי דנדחה מכל וכל אבל בכה"ג דלא נדחה לגמרי לא אמרינן דחוי. וא"כ הכא דהמים לא נפסלים לגמרי דעדיין חזי לעבודת הקטר חלבים ולא נפסלו לגמרי ול"ש דחוי וא"כ מה בכך שלא שקעה מבערב הא כיון ששקעה קודם עלות השחר שוב נטהרו בזריעה אף לעבודת מתירין כיון דלא שייך דחוי כנ"ל

אך באמת דברי התוס' הנ"ל אינם מובנין דהא זריעה לא מהני אלא לענין טומאה וכמ"ש רש"י ז"ל בכמה דוכתי דהשקה במים מטהרת במי מקוה אבל בשאר פסולים לא מהני השקה וזריעה וכמבואר בהדיא בסוגיא דפסחים שם דאם נימא היסח הדעת פסול הגוף הוי לא מהני זריעה עיין שם (דף ל"ד) וא"כ ה"ה הכא בפסול לינה אף אם יש שם זרועה להקדש לא מהני. ואולי סברת התוס' כיון דפסול לינה לא שייך במחובר ה"ה אם נפסל מעיקרא מהני השקה לעשותו מחובר לולא דאין זריעה להקדש. ועכ"פ מסוגיא הנ"ל לק"מ לדעת הרמב"ם וכבר כתבתי דבירושלמי פ"ט דתרומות מבואר כהרמב"ם ויש לו להרמב"ם עמוד חזק כברזל לסמוך עליו ודו"ק

והנה בהא דפריך הש"ס במנחות שם לר"ל דס"ל יש דחוי באיסורין מהא דתנן הניחן בגשמים ותפחו חייבים עליהם משום פיגול ונותר וחלב עיי"ש יש לעיין מהא שכ' רש"י סנהדרין שהבאתי לעיל דלכך בקובר מתו ברגל דמונה אבלות לאחר הרגל ולא אמרינן דהואיל וידחה ידחה משום דעכ"פ נוהג לדברים שבצנעה. מבואר דדחוי לא מקרי אלא היכי דנדחה מכל וכל משא"כ היכי דלא נדחה לגמרי. דנוהג קצת איסור לא חשיב דתני

ולפ"ז לכאורה ל"ש דחוי באיסורין. דגם אי לא הי' בו שיעור ותפחו הא מ"מ לא נדחו לגמרי דהא חצי שיעור אסור מה"ת. וצ"ל דפריך לר"ל לשיטתו דס"ל ביומא (דף ע"ד.) דח"ש מותר מה"ת ושפיר הוי דחוי. ונמצא דלרש"י תליא בפלוגתא דר"י ור"ל כנ"ל. ור"י ור"ל לשיטתייהו אזלו בזה דר"י דסובר ח"ש אסור מה"ת ע"כ סובר דאין דחוי דלא נדחו מכל וכל משא"כ ר"ל. ואמנם יקשה דמה פריך דלמא מתני' כר"ש דס"ל כ"ש למלקות. וכתבו התוס' בשבועות (דף כ"א.) דמ"מ לענין כרת מודה דבעי כזית. וא"כ דלמא מתני' ר"ש והואיל דלא נדחו לגמרי ע"כ אין דחוי משא"כ ר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת שפיר יש דחוי וצ"ע

ואגב אכתוב דבתוס' זבחים (דף י"ב) הקשו בהא דכריתות מטמא מקדש עשיר שהביא קן לכבשתו הואיל ונדחה ידחה דהא בידו להפקיר נכסי' וכל שבידו לא הוי דחוי עיי"ש

ונראה דמה בכך אם יפקיר נכסי' הא כבר נשתעבדו נכסים וכדתניא בתוספתא פ"י דכתובות גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח גובה מן האחרון עיי"ש ודעת הרשב"א דגובה אף מן המטלטלין אם בשעת מיתת הגר לא היתה תחת יד אחרים ואכמ"ל: