שו"ת זרע אברהם קנא

ולפי"ז י"ל דגם בהי' לו שותפות עם עכו"ם או קטן דהם אין עושין תמורה שוב יכול להמיר חצי' לשיטת התוס' ומודינא ודאי דלר"ש דיליף ממע"ב מה מעשר קרבן יחיד ומה מעשר ליתא בשותפות ופשיטא דבמע"ב אף שותפות כ"ש פוטר וכמו בבכור דשותפות עכו"ם פוטר אפילו באזנה אמנם למאן דיליף מלא יחליפנו י"ל כנ"ל ופשוט

ב) וזה כבר אמרתי בהא דכתב רש"י ז"ל בזבחים (ד"ו) גבי הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירין בה דשותפין לא מצי ממירין ופי' רש"י ז"ל דהטעם "משום דכתיב לא יחליפנו וכל הפרשה כולה בלשון יחיד נאמרה" דהוצרך לזה לשיטתו דהיכי דירשו בתפוסת הבית חייבין במעשר בהמה יעוי' ביצה (דף ל"ט) בדברי רש"י ז"ל שם וא"כ לטעמא דר"ש דמש"ה שותפין אין עושין תמורה משום דילפינן ממעשר בהמה הא בכה"ג דהניח בהמה לשני בניו וירשו בתפוסת הבית גם במע"ב חייבין ולכן כתב רש"י ז"ל דהוא יליף מלא יחליפנו ולדידי' אין חילוק בין ירשו בתפוסת הבית או לא ופשוט

ג) והנה האחרונים חקרו אם במעשר בהמה מהני שאלה דהא עשירי מאלי' הוא קדוש אולם כבר כתב "האור שמח" בפ"ז מהלכות בכורות דהא דעשירי מאלי' הוא קדוש הוא רק היכי שלא נשאר אלא טלה אחד בדיר אבל היכי דיש הרבה טלאים ולא ידעינן מי יצא בעשירי אינו קדוש מאלי' יעו"ש [ומיושב בזה קושי' התו' נדרים (דף ח"י) בהא דאמרי' אם כמעשר בהמה נדר אסור דהקשו דעשירי מאליו הוא קדוש יעו"ש] ותדע דהא כתבו התוס' בתמורה (כ"ו.) גבי חצי' עולה וחצי' מעשר דלא חל קדושת מעשר עד יציאת רובן יעו"ש והא עשירי מאלי' קדוש וע"כ כנ"ל] ולכאורה יש להביא ראי' מהא דבכורות (דף ל"ב) "ורואה את קדשיו דאי בעי מיתשל עלייהו. ומעשרותיו דאי בעי שדי בי' מומא בכולי' עדרי'" ומדלא אמר גם במעשר דאי בעי מיתשל ע"כ דלא מהני שאלה למע"כ אולם באמת אין זה ראי' דהא אם יתשל יהא צריך למעשרן מחדש דהוא דבר שבחובה. ואדרבא מדאמר דאי בעי שדי מומא בכולי' עדרי' והא אין זה בידו עכשיו והוי כעין מגו למפרע אלא דהכונה דבידו לשאל ואז כשיעשרן מחדש ישדי בהו מומא ופשוט. אולם לדאתאן עלה דר"ש יליף תמורה מן מעשר א"כ הא אין היקש למחצה וילפינן מעשר מן תמורה דכשם דלא מהני שאלה בתמורה ה"ה דלא מהני במעשר בהמה ויש לדבר בזה ואכמ"ל

ד) מה שהביא כת"ר דברי הר"ח בב"ק (י"ג) דלריה"ג דק"ק ממון בעלים הוי גדר שותפות יעוי' במקנה קידושין (נ"ב.) מה שכתב ליישב קושי' רש"י ז"ל בב"ק (ע"ו) גבי גנב והקדיש דמש"ה אינו מחייב אטביחה לאחר הקדש לריה"ג משום דלא הוי וטבחו כולה באיסורא דהא האימורים הוי ממון גבוה מחיים יעו"ש דבר חריף ולא הביא דברי הר"ח ז"ל וקושי' כת"ר מהא דבכורות (נ"ג) ראיתי זה כביר בספר "מלבושי יו"ט" מהגאב"ד דמיר שהקשה לו כן הגאון מפינסק זצלה"ה

כן מה שתמה על השמטת הרמב"ם דינא דהירושלמי "כל צפור כל כנף פרט למירטום" ראיתי בספר "כתר המלך" שעמד בזה [ויעוי' בחולין (נ"ו) "אם ניטלה הניצה פסולה" ולדברי הירושלמי י"ל דהכונה דפסולה לקרבן ומדוקדק הלשון "פסולה" דהול"ל "טריפה" אולם הש"ס דילן לא סבירא לי' כן] ואכ"מ לדבר בזה

ה) ומה דהעיר כת"ר לענין נתפח דאמרי' אין דיחוי באיסורין אם בעינן בעת שהי' השיעור שיהי' גם האיסור. הנה זה כביר כתבתי בזה דאיך הדין לענין נדר ושבועה אם נתפח לאחר שצמק ואח"כ נשבע שלא יאכלו ובשעה שצמק לא הי' איסור כלל וכתבתי דבשבועה דהוא איסור גברא לכ"ע אין דיחוי ודוקא באיסורין דמבואר בריטב"א דהמה איסורי חפצא שייך דיחוי והארכתי הרבה בזה ואין לי פנאי להעתיק למעכ"ת הרמה. ועתה ראיתי שכיוונתי הרבה להגאון מלבוב ז"ל בספרו בית יצחק ויעוין "באור שמח" בפ"ט מאכלות אסורות יעו"ש אולם תמהני הא ממקומו מוכרח במנחות (נ"ד:) שם דהא אמרינן שם דגם לענין טומאה כן הנה אף דבעת שצמק לא היינו דנין עליו והענין עמוק ועתיק ואיה"ש במ' יבואר: [אמר המלבה"ד המקום שרמז עליו הרהמ"ח מצאנו בתוך הכתבים ואמרנו להעתיקם לכאן]

מנחות (דף נ"ד.) בשר העגל שנתפח בהי' בו כשיעור וצמק וחזר ונתפח אי יש דחוי באיסורין עיי"ש

ונראה דאפילו למ"ד יש דחוי באיסורין זה דווקא היכי דכבר הי' בו איסור כגון פיגול ונבילה משא"כ היכי דהי' היתר ונצטמק ואח"כ תפח בכי האי כולי עלמא מודו. דאפילו נשבע אח"כ שלא יאכל המאכל זה שנתפח שפיר חייב ולא שייך דחוי כיון שהי' היתר ואין נ"מ בהדחוי שלו

וכיוצא בזה מצינו בקדשים ופסקה הרמב"ם בפ"ו מה' איסורי מזבח (הלכה ו) מי החג שנטמאו אם השיקן ואח"כ הקדישן טהורין ואם הקדישו ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו. הרי מבואר דבחולין לא שייך דחוי. וה"נ גבי היתר שהי' בו כשיעור וצמק וחזר ונתפח. דכל שהי' היתר ל"ש דחוי כנ"ל וכמו מי החג דאם הקדישו ואח"כ נטמאו דנדחו. ומ"מ אם נטמא ואח"כ הקדישו טהורין. והגם דבגמ' פסחים (דף ל"ד.) מבואר דהטעם משום דמעלה עשו בקדשים ולא משום דחוי יעיי"ש. מ"מ הא הרמב"ם פסק דמטעם דחוי היא והיינו דפסק כירושלמי פ"ט דתרומות (הלכה) דמבואר להדיא דמטעם דחוי היא ועיי"ש דפלוגי בזה רבי יוחנן ור"ל דר"ל פליג עלה. וי"ל דה"ט דאמר ר"ל משום ר"א טעם אחר דלשיטתו אזיל בזה ומה תימא על הצל"ח שם שתמה על הרמב"ם דפסק נגד הש"ס. ומה שכתב שם הצל"ח דגבי תרומה ל"ש דחוי הנה בירושלמי שם מבואר להיפוך. אך מ"ש שם דהרמב"ם דקדק ואם הקדישן ואח"כ נטמאו דאם ההשקה הי' אחר ההקדש והטומאה היתה קודם הא דחוי מעיקרא לא שמה דחוי זה נכון וברור. וכן קיימתי אני מסברא דנפשאי וכוונתי בזה לדעתו הגדולה עכ"פ מבואר דגם לענין איסור וזה מבואר מהרמב"ם פ"ד מה' טומאת אוכלין (הלכה ) בשם העגל שנתפח משערין בכמות שהן יעיי"ש

וראיתי לגדול אחד בספרו שכ' לתמוה דהרמב"ם ז"נ משמע דאפילו אם לא הי' מעולם כשיעור מקבל טומאה מה"ת. והרי לעיל כתב דדווקא אם נתמעט ואח"כ נתפח חזרו לטומאתן ומשמע דבלא הי' בו מעולם כשיעור לא מהני מה דנתפח. וכאן כ' בשר העגל שנתפח דמשמע דאפילו אם לא הי' בו מעולם כשיעור משערין כמות שהן ודבריו סותרים זה את זה ותי' דיש חילוק בין