שו"ת זרע אברהם טו

לתרץ דאתיא כר"מ דבן ה' אינו ניתר בשחיטת אמו. וא"כ מיושב שפיר דכל זה הוא רק דהוצרכו לומר כר"מ דלרבנן לא הי' מהני הוי' כזו ליקדש. אבל עכשיו דתירצו דאתיא כר"מ שוב לא קשיא דלמ"ד בהויתן הן קדושין בן ה' הנמצא במעי חטאת מותר דחולין הוא ואין בו דין ולד חטאת. דז"א דהא בהא תליא דכיון דלר"מ קיימינן דאינו ניתר בשחיטת אמו א"כ אינו כנשחט שפיר לכ"ע כלו חדשיו וחי חשוב הוי' ליקדש וממילא אסור מצד ולד חטאת וזה ישר

ו) [ויש לפלפל בזה דכתבתי דאם אין קדושת חטאת על הולד לית בי' דין ולד חטאת מסוגי' דתמורה (י'.) יעוש"ה ועי' מעילה (ג'.) דולד חטאת אין מועלין בו וכן הוא במעילה (י"ב.) ובכמה דוכתי וכחולין הוא ואין בו שום קדושה. אך הכוונה שאלו הי' ולד קדשים אחרים הי' קדוש שוב כשהוא חטאת גזה"כ שיאסור עי' בש"ס בכורות (ט"ז.) דילפינן ליאסר מקרא דממפריסי הפרסה יעו"ש ואחר שחל האיסור פקע קדושתי' אבל אם הוא באופן כזה שגם בקדשים אחרים לא הי' קדוש כשהוא חטאת אינו נאסר והרי זה כמו דאמרי בתמורה (דף טו:) ובזבחים (ד':) דכל שבחטאת מתה באשם רועה. ה"ה להיפוך כל שבאשם רועה היינו דקדיש בחטאת מתה. גם יש לעיין דלא אמרינן ולד חטאת למיתה רק כשהחטאת בחיים אבל בזה שהחטאת נשחטת לית בי' דין ולד חטאת ואף למ"ד במעי אמן הן קדושים אינו נחשב ולד חטאת ולא אזיל למיתה ועי' תוספתא (בכורות) דאם מת הפטר חמור אינו נפדה יעו"ש וברי"ט אלגזי האריך בזה טובא ואכ"מ ואולם מפורש בתמורה (כ"ד.) ובבכורות (ל"ג.) אפילו בשר בקדירה ונזרק דמה של תמימה אסורה יעו"ש ומבואר דחטאת שכיפרו בעלי' הוא אפי' אם אינו בחיים וה"ה חטאת שמתו בעלי' עי' רמב"ם (פ"ד מסוטה הי"ד) שכתב דא' מת הבעל או האשה אחרי הקרבת הקומץ אין השירי' נאכלין דיש על השירי' דין חטאת המיתות ועי' בפנ"מ לירושלמי סוטה (פ"ג ה"ו) בד"ה באו שהאריך בזה דאחר הקרבה אינו נעשה חטאת המיתות יעו"ש ומנחה גופא אינה בחיים ויש בה דין זה עי' בירושלמי שם ואכ"מ ועי' יומא (מ"ט:) דבעי אם פר שחוט מיקרי פר ופריך ותיפוק לי' דחטאת שמתו בעלי' עיי"ש ומבואר דגם אחרי שחיטה יש דין חטאת שמתו בעלי' וכל ה' חטאות דין אחד להם ואכמ"ל]

ז) והנה להח"מ כתב שיסוד דבריו בחידוש זה דגם למ"ד בהויתן הן קדושים מתקדש בלי לידה עי"ז דכלו חדשיו ויצא לאויר העולם מתבארין מדברי רש"י זו שם והנה זה לשון רש"י ז"ל בתמורה (י"א.) בד"ה מאי לאו תנאי הוא כו' ולהכי נקט חי (ומצא בה בן ד' חי) רבותא קמ"ל דלא אמרינן הואיל וחי הוא הווייתו חשיב לי' ואפילו לתנא בתרא ליקדש מכח אמי' כשאר ולדות קדשים קמ"ל דהואיל ולא כלו לו חדשיו לאו הויתו הוא עכ"ל ומבואר מדבריו ז"ל דאם כלו חדשיו מיחשב הויתו וקדוש לכ"ע אף לתנא בתרא דס"ל בהויתן הן קדושים והנה לפי דברינו בטעם דברי תוס' דס"ל דאינו מיחשב הויתו ליקדש משום דכיון דשחיטת האם משוי' לי' לולד כנשחט והוי' דאחר שחיטה לא מהני יש להעיר מדברי רש"י ז"ל בחולין (דף ע"ה:) אהא דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא אותו הולד אין לו תקנה ופירש"י ז"ל בד"ה אין לו תקנה שהרי הוא כמו שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו שהסימן השני שחוט ועומד הוא וכו' שהראשון שחוט משנולד ואין לך שהי' גדולה מזה עיי"ש ומבואר דאף דרש"י ז"ל (שם ע"ד:) כתב טעם אחר בפסול בן פקועה לפסח מ"מ בגוף הסברא דשחיטת אם אינו היתר גרידא רק משוי' לי' כנשחט מודה דהא כתב מפורש דחשיב שחיטה בסימן דולד ועי' בחי' חת"ס בחולין שם מ"ש בזה וא"כ אמאי מהני זה שכלו חדשיו וחי הוא הא בכאן כשיצא לאויר העולם הוא אחר שנשחט ואיך מצינו הוי' שאינה בחיים שתקדש

ואמנם לפמ"ש בטעם הלח"מ דלשיטת רמב"ם ז"ל דמפרכסת כחי הוא אף אחר שחיטה חשוב ולד שכלו חדשיו ג"כ כחי אף אחר שחיטה והוי' בחיים הוא יתכן ליישב גם דברי רש"י ז"ל דהנה במנחות (דף ק"א.) בד"ה מכלי שרת לא אשכחן דמיפרק כתב רש"י ז"ל ואפילו בהמת בעל מום שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון עכ"ל ומבואר דלולי דין הסכין כלי שרת הי' מועיל פדיון אף אחרי שחיטה. הרי התוס' בב"ק (דף ע"ו.) ובשאר דוכתי דכתבו דשחיטה כשרה משוי לבהמה כמתה הקשו דאיך מהני פדיון אחרי שחיטה והלא בעינן העמדה והערכה ותירצו דמיירי שלא גמר השחיטה יעו"ש ועי' חולין (דף ל.) גבי מדמי פסח מי אידחי ובתוס' שם יעו"ש. ולפי"ז קשה ממ"נ אם גמרה לשחיטה הרי הוא כמתה ובלא דין כלי שרת דסכין לאו בר פדיון הוא. ואם לא גמרה לשחיטה שוב מאי מהני סכין הא כללא הוא דאין כלי שרת מקדש אלא אם נעשה בו כל הראוי ליעשות וכדהוכיחו התוס' במעילה (דף ח) ממשנה דמעילה שם יעו"ש א"כ שוב כ"ז דלא גמרה לשחיטה לא נתקדש ע"י הסכין כלי שרת. ועי' בתוס' זבחים (דף ק"י.) בד"ה ואי כתבו וצ"ע אם שחט סימן אחד וקבל דמו אחד וזרקו וכו' עיי"ש דמספקא להו אם כשר הדם של קודם גמר שחיטה היינו דלתוס' בזבחים (מ"ז.) וחולין (ג.) א"צ כלל סכין כלי שרת בשחיטת קדשים ולכן מספקא להו [וכבר כתבתי במ"א מהא דתוס' מעילה (דף ה'.) בד"ה היתר שחיטה וכו' דכתבו די"ל דמיירי כגון שקיבל קודם גמר שחיטה דהשתא לא נגמרה השחיטה בהכשר יעו"ש דפשיטא להו בזה ואכ"מ] אבל לשיטת רש"י ז"ל דבעי סכין כלי שרת דכל כמה דלא גמרה לשחיטה לא נתקדש בסכין וממ"נ אמאי לא מהני פדיון וע"כ נראה מזה דרש"י ז"ל מיירי בגמרה לשחיטה ומש"ה שפיר הסכין כלי שרת מקדש לענין שלא יועיל פדיון דהא נעשה בו כל הראוי ליעשות בו. ומ"מ מהני בי' העמדה והערכה לולי דין הכלי שרת משום דמפרכסת כחי סובר רש"י ז"ל דגם שחיטה כשרה אינה מסלקת דין חי ממנה וא"כ מיושב דרש"י ז"ל לטעמי' שפיר גם ולד שנמצא במעי אמו שכלו חדשיו אף שנשחט מ"מ כיון דחי אינו מסתלק ממנו שמו ע"י שחיטה ומיקרי שפיר הויה בחיים ליקדש

ח) יש להעיר בהבנת דברי רש"י ז"ל דכתב דלמ"ד בהויתן הם קדושים דאם כלו חדשיו חשיב הויתן ליקדש ושיטת תוס' נראה דאינו קדוש ויתכן לפרש דלטעמייהו וזה עפ"י מה דלכאורה קשה לפי דמבואר בש"ס יבמות (דף ק"ד:) וכן הוא במנחות (דף ע"ט.) דשחיטה וזריקה שני דברים המתירים הם ואין מעלין זה בלא זה. ולרבי דסובר שם דכבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן דקדוש מפרש הש"ס דסובר דמעלין זה בלא זה יעו"ש ומ"מ היינו רק שחיטה בלי הזריקה אבל הזריקה בלא השחיטה לא מהני ועי' מנחות (מ"ז.) ובש"ס מנחות (דף י"ד:) דשחיטה וזריקה מצטרפין למחשבת פיגול ואמר בש"ס איכא דאמרי שחיטה וזריקה אין דתרויהו מתירין נינהו ופירש"י ז"ל דשחיטה חשוב מתיר משום דמקדש לדם והבא לקדש כבא להתיר דמי וזריקה מתיר הבשר וראה בחידושי רשב"א (למנחות שם) דתמה בזה דכיון דהטעם דשחיטה חשיבא מתיר משום דמקדש לדם א"כ אין השחיטה מתרת הבשר כלל ואיך מהני לפגל במחשב בעת שחיטה על הבשר שאין עבודה זו מתירתו כלל והוכיח מזה דשחיטה חשוב מתיר להבשר יעו"ש ובמק"א הארכתי בדבריו ז"ל ומבואר מזה דכשם דזריקה הוי מתיר להבשר כן השחיטה

והנה בש"ס תמורה (דף י"א:) בעי היא שלמים ולדה חולין ושחטה בפנים מהו למ"ד ולדי קדשים