שו"ת זרע אברהם יד

לטעם דא"צ שחיטה דתיפוק לי' דכבר ניתר הוא באכילה ע"י שחיטת אמו. וע"כ ענין האיסור מצד מעשה השחיטה ואין נ"מ אם ניתר באכילה או לא ולכן ס"ד כיון דמ"מ שוחט הוא יהי' איסור קמ"ל דכיון דא"צ שחיטה ליכא איסורא במעשה שחיטה כזו וכן משמע מהתוספתא (שם פ"ה דחולין) השוחט לרפואה לאכילת עכו"ם ולאכילת כלבים אסור משום או"ב יעו"ש והיינו דאין האיסור ההיתר אכילה רק מעשה השחיטה וכל שהיא שחיטה צריכה חייב עלי' ואכ"מ בזה וע"כ משמע דשוחט האם חשיב שוחט לולד ולכן ס"ד לאסור לישחוט מעוברת משום או"ב. ועיין ש"ך (יו"ד סי' י"ג סקי"ד) דנחלק עם הב"ח היכא דהאם א"צ שחיטה והולד טעון שחיטה אם ניתר הולד בשחיטת אמו יעו"ש ויתכן דתליא בזה דאם היתר הולד אינו משום דהוה כנשחט רק דגזה"כ להתיר כל הנמצא בתוכו ה"ה דמתיר גם בכה"ג וכלשון הב"ח שם דרבויא דכל בבהמה מרבה הכל דבכל ענין שניתרת האם באכילה ניתר גם הולד באכילה אגב אמו אם נמצא בתוכו עכ"ל. אבל אם נימא דהיתר הולד מעצמו משום שחשוב כנשחט דמהני שחיטה שבסימנים של האם לשויא לכל אבר ואבר שבו כנשחט וכן משוי' לולד כנשחט א"כ זהו רק כששחיטת אמו חשיבא שחיטה והוי לפעולה זו בסימנים של אמו דין שחיטה שפיר מהני לולד אבל בכזה דשחיטת אמו לאו שחיטה הוא דהוי שחיטה שאינה צריכה להתיר לא הוי על החתיכה בסימנים דאמו שם שחיטה כלל וממילא אין הולד נחשב כנשחט כיון דלא הי' בחתיכת סימנים דאמו שם שחיטה כלל ושוב אינו ניתר כלל אף שנמצא במעי אמו דכל היתרו רק משום דשחיטת אמו משוי' לדידי' ג"כ כנשחט ואכמ"ל בזה]

והנה התוס' (בבכורות דף ל"ב.) בד"ה הא לאחר שחיטה נגאל כו' כתבו דבנגמרה השחיטה כהלכתה לא הוי מפרכסת כחי' וכ"כ בחולין (כ') בד"ה לענין דשחיטה כשרה משוי לי' כמתה ועי' תוס' ב"ק (דף ע"ו.) ותוס' חולין (דף ל'.) יעוש"ה ועיין תוס' חולין (דף ב:) בד"ה ובמוקדשין דגם בקדשים חשוב אוכל אחר שנשחט יעוש"ה ובחת"ס שם ומבואר דאף דקדשים צריכין זריקה להתירן באכילה מ"מ שחיטה כשרה משוי כמתה ולפי"ז שפיר סברת התוס' דאף שכלו לו חדשיו מ"מ כיון דלרבנן גם בן ה' שכלו לו חדשיו ניתר בשחיטת אמו א"כ השוחט את החטאת ומצא בה ולד אותו הולד ניתר באכילה בשחיטת אמו וא"כ ממילא מיחשב הולד כנשחט שוב לא שייך בזה בהויתן הם קדושים דממ"נ מצד מעשה לידה שזה מועיל אף שאין הנולד בחיים הא בכאן לא שייך זה שהרי נמצא במעי אמו לאו לידה הוא. ומצד הוי' חשובא רלא שחיטה כשרה משוי לי' כמתה והיכא דבעי' לקדוש מצד שנעשה הוי' בפ"ע בעינן הוי' בחיים. ובשלמא אם הוה אמרינן דגם אחרי שחיטת אמו אינו כנשחט רק דגזה"כ דמותר באכילה שפיר הי' שייך לומר דהוי' חשובה הוא כיון דכלו חדשיו וחי גמור הוא אבל לפי הנ"ל דהולד כנשחט דשוחט האם חשוב שוחט לולד ושחיטה כשרה כזו הרי משוי גם למפרכסת שהוא כחי' לדין מיתה ה"ה דמשוי לולד זה כמת והוי' לאחר שחיטה אינו הוי' ליקדש דכיון שאינה הוי' בחיים לאו הוי' חשובה הוא

ואולם הלח"מ דכתב סברת חידושו דכשכלו חדשיו אמרינן בהויתן הן קדושים אף שלא נולד הרי אזיל בשיטת רמב"ם ז"ל ורמב"ם ז"ל הרי שיטתו (בפרק ה' מעירוכין הלכה י"ג) שחט שנים או רוב שנים והרי הוא מפרכסת הרי הוא כחי' לכל דברי' יעו"ש ובמ"ל שם דדעתו דגם שחיטה כשרה אינה מסלקת דין חי' וכיון דמפרכסת כחי' אף לאחר שחיטה כשרה מיחשבא כחי' לכל דבר ומבואר דהכשר שחיטה וסילוק שם חי שני ענינים הם לשיטת רמב"ם ז"ל וע"כ י"ל גם לענין זה דבהוית הם קדושים דכיון דכלו חדשיו וחי הוא אף שחשוב כנשחט מ"מ אינו מסתלק ממנו דין חי וחשוב שפיר הוי' בחיים לענין שנאמר דבהויתן הן קדושים

ה) וזה לא כביר הקשתי בדברי התוס' תמורה (י"א.) דכתבו דמש"ה נקיט בן ד' משום דאתיא כר"מ דאינו מועיל שחיטת אמו לולד שכלו חדשיו עיי"ש ומבואר כוונתם דבכלו חדשיו אין נ"מ אם במעי אמן הם קדושים או בהוויתן הן קדושים דלכ"ע אינו ניתר בשחיטת אמו אליבא דר"מ וקשה דגם אליבא דר"מ יש נ"מ בין מ"ד במעי אמן הן קדושים למ"ד בהויתן הן קדושים וזה עפ"י דברי הגמרא תמורה (דף כ"ד:) כיצד מערימין על הבכור להפקיעו מכהן מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה. שבמעי' של זו אם זכר עולה ואם נקיבה זבחי שלמים ובגמ' פריך נקבה מי קא קדשה בבכורה ומשני סיפא אתיא לבהמה דהקדש (דאם חטאת הוא ונתעברה ורוצה להערים שלא ילך למיתה דולד חטאת למיתה אזיל ישנהו לקדושה אחרת וכו' דלכי מחילד לא הוי ולד חטאת. רש"י] ומבואר מזה דהא דולד חטאת למיתה אזיל דהיינו רק אם תפסתינהו קדושה דאמי' אבל אם הולד חולין או קדושה אחרת אין בו דין ולד חטאת שיהי' אזיל למיתה וכן מוכח בתמורה (דף י':) גבי אם שיירי' משויר יעוש"ה. ולפי"ז קשה דנ"מ גם לר"מ בין מ"ד במעי אמן הן קדושים לבהויתן הן קדושים דלמ"ד במעי אמן קדושים בן ה' שכלו לו חדשיו הנמצא במעי חטאת לר"מ דאינו ניתר בשחיטת אמו אותו הולד אין לו תקנה שהרי הוא עצמו פסול לקרבן לכ"ע וכמבואר בחולין (דף ע"ד:) בתוס' שם ד"ה דגמר וברשב"א שם ועיין ברי"ט אלגזי (בכורות פ"א אות י') עיי"ש וא"כ למ"ד במעי אמן הן קדושים ונתקדש במעי אמו שוב אח"כ כשנולד הו"ל ולד חטאת ואזיל למיתה כמפורש במשנה דתמורה (טז:) חמש חטאות מיתות וכו' ולד חטאת. ואינו דומה להא דולד שלא כלו לו חדשיו דאמרי' דניתר בשחיטת אמו ואינו נחשב כולד חטאת היינו טעמא דהוי כאחד מאברי האם ואין עליו שם ולד כלל עי' חולין (ע"ד:) בפירש"י ז"ל בד"ה שיש במינה שחיטה דאם לא כלו לו חדשיו אינו בכלל בקר וצאן יעו"ש וכן ביאר בספר חסדי דוד לתוספתא דחולין פ"ה יעו"ש. אבל בזה שכלו לו חדשיו ולד חטאת הוא ולמיתה אזיל. אמנם למ"ד בהויתן הן קדושים (ולפי שיטת תוס' דסוברים דאינו קדוש בכה"ג דאין זה מיחשב הוי' חשובה ליקדש וכדמוכח דס"ל כן מהא דלא פירשו הטעם דנקיט בן ד' משום דבבן ה' לכ"ע קדוש וכדברי רש"י ז"ל וע"כ כמ"ש) ושוב זה שלא הי' לו הוי' נשאר חולין ושפיר אף שכלו לו חדשיו יהי' נאכל לכל אדם דאינו כולד חטאת כיון דאינו קדוש כלל. ולפי"ז קשה דגם אליבא דרבי מאיר דאינו ניתר בכלו לו חדשיו יש חילוק בין מ"ד במעי אמו קדוש למ"ד בהויתו קדוש בולד שכלו חדשיו דלמ"ד במעי אמו קדוש אינו נאכל כלל ולמ"ד בהויתו קדוש חולין הוא

אמנם לפי מ"ש יש ליישב דלכאורה סברת הלח"מ הרי נכונה הוא דכיון דחי הוא וכלו חדשיו ובפרט אחר שיצא לאויר העולם אמאי לא יחשב זה הויתו ליקדש ומדוע באמת תירצו התוס' דאתיא בריתא זו דנקטה בן ד' כר"מ דבן ה' אינו ניתר הא י"ל דגם לרבנן דניתר בשחיטת אמו מ"מ כיון דכלו חדשיו לכ"ע בהויתו קדוש אך הטעם דסברת תוס' דבמעי אמו לחוד כיון דהוי כאבר מאברי האם לא מיחשב הויתו ולאחר שיצא לאויר העולם ג"כ לא מהני הוי' זו דכיון דשחיטת האם משוי לי' לולד כנשחט לא מהני הוי' שלאחר שחיטה ליקדש. ולכן מכיון דס"ל לתוס' דגם בן ה' למ"ד בהויתן קדושים אינו קדוש בהוי' כזו וא"כ יקשה אמאי נקיט בן ד' ומש"ה הוצרכו