שו"ת זרע אברהם קמט

דעתו דיכול להקדיש נכסיו בלשון קונם ונראה דמקורו היא מהירושלמי הנ"ל ואכמ"ל

האומנם דמתוספתא הנ"ל אין להוכיח לכל איסורי הנאה דהוי הפקר. ומשום די"ל דשאני כלאי הכרם דהכל מצוים עליו לבערם וגדולה מזה כתב הרמב"ם בפ"ה מה' כלאים (הלכה ט') דהרואה כלאים בכרם חבירו וקיימן הרי הרואה אסור בהנאתן עיי"ש והיא מהירושלמי פ"ה דכלאים (הלכה) ) וכן הוא בבבלי מכות (דף כ"ב) דפריך חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה ומשני דאתיא כר"ע דהמקיים בכלאים לוקה אף דהמשנה איירי בשביעית והזרעים הי' הפקר מ"מ עובר משום מקיים. וא"כ מהאי טעמא אין בו משום גזל וכעין זה מבואר במועד קטן (דף ה) עיי"ש וז"פ

אך מה דמסיים התוספתא ופטורין מן המעשרות צריך בודאי ביאור דממ"נ אם הכוונה שאינו צריך לעשרן פשיטא. אטו יהי' צריך לעשר דבר שבשריפה. ומה ס"ד בזה שצריך לעשר עד דהוצרך להשמיענן דפטורין מן המעשרות. ואי הכוונה דאם אכלם אינו חייב משום אוכל טבל הטביל למעשר זה ודאי ליתא דלהיפוך מבואר בירושלמי פ"ב (הלכה ג') עשה כרי והשתחוה לו ומרחו איסור חמור חל על איסור קל הרי דאיסורי הנאה חייב עליהם משום טבל. דהא ע"ז אסור בהנאה וה"נ כלאי הכרם

ואולי דשאני כלאי הכרם שלא הי' לו שעת הכושר. משא"כ בעשה כרי והשתחוה לו הרי הי' לו שעת הכושר קודם שנעשה ע"ז ואף שהוא קודם מירוח הא מ"מ אם הפריש קודם מירוח תרומתו תרומה ועי' פסחים (ל"ג.) מחלקין ג"כ בין הי' לו שעת הכושר או לא ופשוט ועיין רש"י סנהדרין (דף קי"ב) דמש"ה מעשר שני בגבולין פטור מחלה משום דאין בו היתר אכילה יעו"ש ודבריו צ"ע מהירושלמי הנ"ל דאפילו איסור הנאה חייב בחלה ולזה צריך לומר דהעיקר משום דהוי ממון גבוה ואכמ"ל

ואגב אכתוב מה שנסתפק המ"ל בפ"ה מה' אשות בקידש אשה באיסורי הנאה והיא חולה שיש בה סכנה באופן דלדידה שוה פרוטה אי אזלינן בתר דידי' או בתרא ודדידה עיי"ש ובס' מנ"ח רצה לפשוט מהא דעירובין (ס"ב.) שוכרין מעכו"ם אפי' בפחות משוה פרוטה הרי אף דלגבי ישראל לא מיקרי ממון מ"מ כיון דלגבי עכו"ם גם פחות משו"פ מיקרי ממון מהני יעו"ש

אמנם נראה דאין ראי' דהא קי"ל בב"ב (דף נ"ד) נכסי עכו"ם הרי הוא כמדבר כל המחזיק בהם זכה בהם דעכו"ם מכי מטא זוזי לידי' איסתלק לי' וא"כ אם קונה מעכו"ם בפחות משוה פרוטה א"כ אף שהישראל לא קנה עדיין דלדידי' אינו ממון כנ"ל מ"מ העכו"ם אסתלק לי'. וא"כ בעירוב דלא בעינן אלא ביטול רשות אלא דלגבי עכו"ם אמרו חכמים דלא מהני אלא בשכירות א"כ עכ"פ כיון דעכו"ם איסתלק לי' שפיר דמי משא"כ היכי שבעינן שהישראל יקנה לא מהני בפחות משוה פרוטה. ומה"ט מבואר בקידושין (דף ח') בכסף הוא נקנה ואינו נקנה ומפרש שם דהיינו באינו שוה פרוטה עיי"ש הרי אף דבעכו"ם מהני גם פחות משוה פרוטה מ"מ כל היכי דצריך שהישראל יקנה לא מהני

ויצא לנו דין חדש דאם א' לקח מעכו"ם בהמה בפחות משוה פרוטה ולמה שהעלו האחרונים דהפקר פטור מן הבכורה גם זה פטור דהוי הפקר ובזה יתפרש דברי רש"י בכורות (דף י"ג) ואימא מישראל כלל כלל לא ופירש"י עד שיכניסנו לרשותו ותמוה דאי ישראל לא קני מפסדם כלל כלל לא מאי מהני מה יכניסנו לרשותו ולהנ"ל א"ש למה שתמהו תוס' בב"ב שם בהא דאמרינן בבכורות (דף י"ג.) דמשום דמעות קונות בעכו"ם חייבת בבכורה ותיפוק לי' בלאו הכי כיון דנטל העכו"ם מעות כבר איסתלק עיי"ש ולהנ"ל א"ש דמצד דאיסתלק הוה רק כהפקר דפטור מן הבכורה. ולכך נקט ר"ל קנה וחייבת בבכורה דתרתי למא לי. ולהנ"ל אתי שפיר דתרתי בעינן שיקנה גם כן ומיושב מה דפירש"י עד שיכניסנו לרשותו ולכאורה אי לא קנה כלל מאי אהני שיכניסנו לרשותו ולהנ"ל א"ש דכבר הא אסתלק ורק דהוי כהפקר ולכך במכניס אותו לרשותו דקנה ההפקר שפיר חייב כנ"ל

ובירושלמי פ"ב דפסחים (הלכה ג') ארבעת רבעים בפני עצמן וחימצן וכו' התרו בו משום חמץ בפסח לוקה איסור חמור חל על איסור קל עשה כרי והשתחוה לו ומירחו כו' התרו בו משום עבודה זרה לוקה ופירשו המפרשים שם דהטעם דחל משום דעבודה זרה הוי איסור חמור משום דאסור בהנאה ולכן אף דטבל במיתה ועבודה זרה בלאו מ"מ מיקרי איסור חמור עיי"ש

ולכאורה זה סותר לדברי הירושלמי עצמו בפ"ח דיומא (הלכה ה') חלה וערלה צריכה הרי דהירושלמי עצמו מספקא לי' אי עון מיתה חמור מערלה דהוי איסור הנאה וכאן פשיטא לי' דהנאה חמור ומחלפא שיטתי'

ולכן נראה בבאור הירושלמי למה דאמרינן בחולין (דף ק"א) אמר רב אשי מאן לימא לן דטומאת הגוף [דבכרת] חמירא דילמא טומאת בשר דבלאו] חמירא דלית לה טהרה במקוה הרי דאיסור לאו ואין היתר לאיסורו חמור מאיסור כרת שיש היתר לאיסורו וא"כ ה"נ חמור לאו דעבודה זרה שאין היתר לאיסורה. בעבודה זרה של ישראל שאין לה ביטול מטבל דבמיתה ויש היתר לאיסורה וכן חמור חמץ שאין לה היתר דאסור להשהותה מחמת בל יראה מטבל שיש לה היתר ולא משום איסור הנאה כנ"ל

אמנם יש להוכיח דהכא ע"כ איירי בעבודה זרה של עכו"ם דסגי לה בביטול משום דקשיא לי דהכא הא לא הי' לו שעת הכושר ובכה"ג לא קדיש דבעינן שירים ניכרים וכמבואר בפסחים (דף ל"ג.) אמנם אי מיירי בע"ז של עכו"ם יש לומר דחשיב שירים ניכרים וכמו בהי' לו שעת הכושר חשיב שירי' ניכרים כן ביש היתר לאיסורו חשיב שירי' ניכרים

ונראה דיש להוכיח כסברא זו דיש היתר לאיסורו חשיב כמו שעת הכושר לענין זה שיהי' מיחשב שיהי' ניכרים. מדברי הירושלמי פ"א דתרומות (הלכה א') והא תני ר"א הקדיש טבלו מאן הוא התורם לאו הגזבר וקשה כנ"ל הא בעינן שירים ניכרים וכאן השירים הוא הקדש ובעל כרחך כיון דאפשר בפדי' ויש היתר לאיסורו מקרי שעת הכושר וה"נ כן. [וצ"ע דהא כשהקדיש טבלו מכיון שהי' טבל הרי בע"כ מירחו ברשות הדיוט א"כ שוב הי' לו שעת הכושר ואף דמשכחת הקדש במחובר כמנחות (ק"א:) דאקדשינהו במחובר יעו"ש מכ"מ אין ראי' מהירושלמי ולזה הערני ידידי הרה"ג ר' מנחם נ"י מפראגא]

ותתיישב לפי זה דקדוק עצום בירושלמי הנ"ל דלמה גבי חמץ נקט דינו בחלה. דאם קדם איסור טבל חל חמץ עליו. ואלו לגבי עבודה זרה נקט