שו"ת זרע אברהם קמז

דלא תקח שוחד והוא מטעם דניתן לתשלומין ועיין בהפלאה בחי' (דף ק"ה) והא כל זמן שלא תבעו אינו מחיוב לשלם וכמו ריבית עיין בחו"מ (סי' ס"ט) באחרונים. אך הא הטעם משום דמחל לו וא"כ הא מחשב כמו תשלומין ואינו לוקה ומשלם] ואמנם הא היא גופא הביא בספרו (סי' רמ"ו) דלהכי מהני מחילה אף דבקנס לא מהני מחילה משום דהוי כמו קרע שיראין שלו והפטר דמעיקרא לא נתחייב עיי"ש בשם הש"מ. וא"כ שפיר לא הוי כתשלומין משא"כ התם בעבד כנעני דנתחייב רק שקנה רבו ודו"ק

ועיין עוד שם במשנה ושהדליק גדישי בשבת הרי אלו פטורין. והעירו בזה למה לא נקט זה במשנה שם (דף ל"ו:) גבי שבועות הפקדון דכל הפטורים דהכא הא חשיב התם. וכאשר באמת בתורת כהנים איתא זה נמי גבי שבועות הפקדון. עיי"ש

אך נראה דהא הקשה השב שמעתתא דהא הפסידו לענין תפיסה דבקים לי' בדרבה מיני' הא מועיל תפיסה. עיי"ש וכבר תרצתי במ"א דתפיסה לא הוי אלא גורם לממון דאין זה ודאי שיתפוס. וא"כ בשבועות הפקדון הא חייב גם גורם לממון כמבואר בב"ק (דף ק"ה) גבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח כיון דאלו מגנב וכו' אף דלא הוי אלא גורם לממון ובפרט דאיתא בעינא דבזה לכ"ע לאו כממון וכמבואר בפסחים (דף ו') ואפ"ה בשבועות הפקדון חייב וא"כ ה"נ לענין תפיסה משא"כ לענין שבועות העדות ואתי שפיר דחשיב זה בשבועות העדות ודו"ק

והנה דעת הרשב"א ז"ל בשבועות (דף ל"א) דלהכי במשחק בקוביא חייב בשבועות העדות משום דבפסולי עדות דרבנן מהני תפיסה והפסידוהו לענין תפיסה יעיי"ש

וראיתי בישועות ישראל (סי' כ"ח) שהקשה מהא דקדושין (דף מ"ג) והשתא דתקנו רבנן שבועות היסת משתבעי אינהו דיהבו למלוה וכו' ובתוס' שם הקשו דהא שוב אינם נוגעין ותי' דעד הצריך שבועה אינו עד. והשתא הא מדאורייתא כשרים דמה"ט בקדושין מקודשת ואמאי לא יהני תפיסה עיי"ש מה שתי'

ונראה דהא הקשו לשיטת הרמב"ם דהכחשה והזמה בבת אחת הוי הכחשה א"כ אמאי שליח נעשה עד הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימו

אך הא בממון ל"ב עדות שאתה יכול להזימו וא"כ שפיר מהני אך זה מדרבנן. וא"כ מיושב הנ"ל דבקדושין הא ל"ב עדות שאתה יכול להזימו ומוכח כן מהא דאמרו בגיטין (דף י"ז) מפני מה תקנו זמן בגיטין ועיין נוב"י אה"ע (סי' נ"ח) וא"כ בקדושין שפיר מקודשת. אבל בממון ממ"נ מדאורייתא הא בעינן עדות שאתה יכול להזימו ומדרבנן שוב הוי עד הצריך שבועה ודו"ק

ג) והנה כת"ר האריך בדברי הירושלמי פ"ב דפסחים ארבעת רבעים בפני עצמן וחימצן התרה בו משום חמץ בפסח לוקה איסור חמור חל על איסור קל עשה כרי והשתחוה לו ומרחו התרה בו משום ע"ז לוקה ופירש הק"ע דהטעם דע"ז חמור משום דאסור בהנאה וחל על טבל שאינו אסור בהנאה יעו"ש וזה סותר לכאורה לדברי הירושלמי יומא פ"ח ה"ה טבל וערלה צריכה [לענין חולה שמאכילין אותו הקל הקל] הרי דמיבעיא לי' להירושלמי אם איסור מיתה חמור או איסור הנאה חמור

ולכן נראה למאי דאמר בש"ס חולין (דף ק"א.) בהא דאמר דבנטמא בשר ואח"כ נטמא הגוף סבר ריה"ג דפטור על טומאת הגוף ופריך וריה"ג נהי דאיסור כולל לית לי' באיסור קל יבא איסור חמור ויחול על איסור קל ומאי ניהו טומאת הגוף שהרי טומאת הגוף בכרת אמר רב אשי מאן לימא לן דטומאת הגוף חמורה דילמא טומאת בשר חמורה דלית ליה טהרה במקוה יעו"ש וה"נ טבל קיל אף שהוא במיתה משום דטבל יש היתר לאיסורו משא"כ בע"ז של ישראל דאין לה ביטול וכן טבל קיל מחמץ דאסור להשהותו בפסח ואין היתר לאיסורו

ד) אולם יש להוכיח דהכא מיירי בעבודה זרה של נכרי כגון שזקף הכרי להשתחות לה ובא נכרי והשתחוה דאל"כ קשה הא לא הי' לו שעת הכושר ובכה"ג ממעטינן מלו ולא לאורו וכמבואר בפסחים (ל"ג.) וגם דאין שירי' ניכרים. אולם אם נימא דמיירי בע"ז של נכרי י"ל כיון דמהני ביטול מקרי שירי' ניכרים וכדמוכח מהירושלמי פ"ק דתרומות "הקדיש טבלו מאן הוא התורם לא הגזבר" והרי אין שירי' ניכרים דהשירים הם הקדש וע"כ כיון דאפשר בפדי' מיקרי שירי' ניכרים וכמ"ש כת"ר וכן מקרי דיש לו שעת הכושר

ובזה מיושב מה דיש לדקדק טובא בירושלמי דלמא גבי חמץ נקט דינו גבי חלה דאם קדם האיסור טבל חל איסור חמץ וגבי ע"ז נקט דינו גבי תרומה בתבואה והא לגבי איסור חמץ משכחת ג"כ לענין תרומה בתבואה דאם קדם המירוח חל איסור חמץ ואם קדם החימוץ לא חל איסור טבל ול"ל המציאות הרחוק בעשה ארבעת רבעים וחימצן ועמד בזה מחבר אחד. אמנם לפי הנ"ל ניחא דבאמת קשה הא לא היתה לו שעת הכושר ובשלמא באיסור ע"ז גבי עשה כרי י"ל כיון דיש לו תקנה ע"י ביטול מקרי היתה לו שעת הכושר אבל גבי חמץ אם נתחמץ קודם הלא לא היתה לו שעת הכושר אמנם למה שראיתי נדפס בשם חכם אחד ליישב קושית "הש"א החדשות" בהא דתנן בפ"ב דחלה מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין והא כיון דנטמאת בעודה קמח א"כ לא היתה לה שעת הכושר ובלאו הכי פטורה מחלה ואמר שם דלק"מ דכיון דחלה מקרי תרומה כיון דהי' שעת הכושר לתרומה אף דלא הי' שעת הכושר לחלה לא איכפת לן והובא דברים אלו בספר שי למורא על בכורות א"כ בדקדוק נקט הירושלמי דינו גבי חלה דבחלה לא איכפת לן בשעת הכושר לחלה רק סגי בשעה"כ לתרומה אבל בתבואה לענין תרומה לא משכחת זה דאם נתחמץ קודם המירוח לא היתה לו שעת הכושר משא"כ בע"ז מקרי שעת הכושר הואיל דמהני ביטול ובמכתבי להרה"ג מהרי ענגיל נ"י הארכתי בזה

ה) עוד האריך כת"ר בדברי הירושלמי "הנוטע כרם להקדש דפטור מן הערלה ומן הרבעי" דהטעם הוא משום דלא חשיב נוטע למאכל ולכאורה סייעתא לדבריו מדברי ירושלמי מפורש (בריש פ"ק דפאה) קצר שבולת הראשונה ונשרפה מהו (דקצירת השדה מחייבת בפאה ובעי דכיון דנשרף מה שקצר הו"ל כאלו עדיין לא קצר כלום וצריך לקצור פעם שני' לחייב בפאה] נשמעינה מן הדא קצר חציה והקדיש מה שקצר נותן מן המשויר על הכל והקדש לאו כשרוף הוא הדא אמרה קצר שבולת הראשונה ונשרפה א"צ ליקצור פעם שני' יעו"ש ובפנ"מ. הנה דקצירת הקדש לאו כקצירה למאכל הוא וה"ה לנטיעת הקדש. אולם בירושלמי פ"ק דערלה בהא דבעי נטע אתרוג למצותו מהו וכו' מה דמי לה זית שנטעו להדליק בו את המנורה ע"כ וקשה תיפוק לי' דהוי נוטע להקדש דפטור מן הערלה וצריך לומר דלא הקדיש כלל האילן אלא דנטעו והזמין אותו להדליק בו את המנורה ואם