שו"ת זרע אברהם קמב

כט) עוד העיר כ"ת מהא דבכורות דף (כ"ה.) דפריך בפרה אדומה וליחללה על שו"פ כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל והעיר כ"ת דאם גזבר אינו כבעלים איך יכול לחלל על שו"פ הא רק בעלים יכולין לחלל שוה מנה על שו"פ וכתוס' תמורה (כ"ז.) עכ"ד ולק"מ כי אין כוונת תוס' כלל מצד חשיבות הבעלים רק כמ"ש הט"א במגילה (כ"ג:) דכיון דהקדש חל על פיו יכול לחללה על שו"פ אבל אחרים דלא חל הקדש על ידיהם לא ובאבני שוהם שם הוסיף עוד טעם דבעלים דנשאלין על ההקדש הואיל ובידם לישאול אכתי לא יצאו מרשותם ויש לו כח לפדות ש"מ על שו"פ משא"כ אחר יעו"ש וקדמיהו בזה הראשונים ז"ל באס"ז ב"מ (נ"ד.) יעו"ש וא"כ שוב גם גזבר שההקדש חל על פיו שפיר דמחלל על שו"פ ולטעם שאלה הרי גם גזבר יכול לישאול עי' בט"א ר"ה (כ"ח.) ובהגהות אמ"ב שם שפיר דמחלל על שו"פ. ועי' לשון תוס' במנחות (ע"א:) ד"ה ומתירין דמש"ה הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל רק בבעלים וז"ל דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שו"פ ויקחנו לעצמו עיי"ש ומשמע דעיקר הקפידיו דאחר אינו יכול לחלל על שו"פ משום עיכוב הבעלים נגעו בה שזה פודה על שו"פ ולוקח לעצמו ממון של חבירו. ולפי"ז אף אם הגזבר כבעלים אית לן למימר סברא זו דכיון דקודם ההקדש לא הי' שלו רק של הצבור אין סברא שיקח ממון חבירו לעצמו וכמובן

ל) וזה לא כביר אמרתי בהא דב"מ (מ"ו.) הי' עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה וחוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שיש לו בבית [פירות מע"ש שרוצה לפדותם בלי הוספת חומש מערים בפדיונו שניתן הפירות מתנה לחבירו ונעשה הוא בעצמו כנכרי אצלם לפדותם בלא חומש] טעמא דאין בידו מעות הא אם יש בידו מעות ליקני להו לאידך במשיכה ופריך דהכי עדיף דהוה לי' נכרי ואינו מובן דאמאי הכי עדיף טפי דמאי נ"מ אם נותן הפירות לחבירו והוא נכרי מהפירות או שנותן המעות לחבירו וחבירו נכרי מהפירות ואמרתי לפמ"ש התוס' בתמורה (כ"ז:) דרק בעלים מחללין על שו"פ לא אחר ועי' תו"י יומא (י'.) דגם במע"ש כן יעו"ש וכפי סברת האס"ז לב"מ (נ"ד.) והט"א משום דהוא עשה ההקדש ע"י פיו בכחו לחלל על שו"פ דמיקרי עדיין בעלים. ולפי זה נראה דאם נותן לחבירו הפירות במתנה דמ"מ זה שניתן לו במתנה אינו יכול לחלל על שו"פ דאף דעכשיו הוא הבעלים מ"מ הרי דין זה אינו תלוי במי שהוא עכשיו בעלים רק במי שעשה הקדושה ע"י פיו וע"כ רק הראשון שעשה המע"ש זה נקרא בעלים לענין חילול על שו"פ. אבל לא השני וכזה ראיתי במאירי נדרים (ל"ו.) דמפרש דברי הש"ס שם מקדיש מוסיף חומש דהכוונה שהפריש קרבן להתכפר בו חבירו דמ"מ הראשון הוי בעלים גבי פדיון להוסיף חומש כיון דעשה ההקדש. וא"כ מיושב היטב דמש"ה עדיף שיתן המעות לחבירו דבזה חבירו הו"ל נכרי לגמרי מהפירות שאינן שלו ולא הפריש מעשרן ואין לו שום דין בעלים אבל אם נותן הפירות לחבירו נהי דעכשיו אינו בעלים שהרי נתנן במתנה לאחר מ"מ עדיין שם בעלים עליו לענין חילול דכיון דהוא הפריש המעשר דין בעליו עליו לפדותו על שו"פ וכזה מצינו בירושלמי דמעשרות (פ"א ה"א) אף ידי בעלים לא יצא מאחר שאומרים לו פדה ראשון יעו"ש וה"נ הוי ערמה דעדיין שם בעלים על הראשון לענין חילול על שו"פ דזה במפריש תליא מילתא וזה פשוט

ונתיישבו לפי"ז דברי רמב"ם ז"ל (בפ"ה ממע"ש ה"י) וז"ל וכן מערים ונותן המעשר מתנה כשהוא בטבלו ואומר הנותן הרי הפירות האלו מחוללין על מעות שבבית עכ"ל וכבר תמהו דהשמיט הא דמפורש במתני' ואין בידו מעות דדייק מינה הש"ס דכשיש בידו מעות אסור לעשות כן רק מקנה המעות לחבירו דהכי עדיף טפי דהו"ל נכרי. ולפמ"ש מיושב דהנה רמב"ם ז"ל בפירוש המשנה (פ"ד דמע"ש) כתב דמשנתינו דתנא דנותן פירות מע"ש לחבירו אתיא כמ"ד דמעשר שני ממון הדיוט וכדאמרי' בקידושין (נ"ד:) דלר"מ דמע"ש ממון גבוה לא מצי יהיב לי' במתנה יעו"ש ורמב"ם ז"ל נקיט הלשון בחיבורו ונותן המעשר מתנה כשהוא בטבלו וביאר הכס"מ דלדידן דממון גבוה הוא אינו נותן במתנה רק בטבלו יעו"ש ולפי"ז מיושב היטב דכיון דכל הטעם דעדיף טפי נתינת מעות לחבירו מנתינת הפירות אף דבשניהם הוי נכרי לגבי הפירות מ"מ כיון דהוא הפריש המעשר עדיין שם בעלים עליו לענין חילול על שו"פ אף לאחר שנתנם לחבירו ולכן עדיף טפי שיתן המעות לחבירו שהוא נכרי לגמרי לגבי הפירות. וכ"ז למשנתינו דמע"ש ניתן במתנה ונשאר שם בעלים על הראשון משום שהפריש את המע"ש אבל לרמב"ם ז"ל דמע"ש אינו נותן במתנה ואימתי נותן הפירות במתנה כשהן בטבלן ועדיין לא הפריש המעשר א"כ מיד לאחר שנתן הפירות בטבלן מתנה לחבירו נסתלק ממנו דין בעלים לגמרי דהרי הוא לא הפריש המעשר שני כלל רק. חבירו יפריש ושפיר אין נ"מ אם נותן המעות' לחבירו או הפירות לחבירו דבין כך ובין כך מי שבידו הפירות הוא בעלים גמורים לכל מילי כיון דהוא המפריש המעשר ולכן שפיר אף אם יש בידו מעות אין נ"מ ויכול לתת המעשר בטבלו לחבירו ובש"ס לא קאמר כן רק למשנתינו דנותן לו המע"ש כשהן מעושרין דבזה שפיר בנתינת הפירות עדיין נשאר שם בעלים על הראשון ונכון

לא) ואכתוב הערה אחת במה דחנני מסתפק בהא דאמרי' בש"ס מנחות (נ"ד.) דאין דיחוי באיסורין ואם הוה בי' מעיקרא כשיעור וצמק וחזר ותפח דחייב יעו"ש ומסופקני אם בעינן שיהי' האיסור אז בעת שהי' השיעור וכלשון אין דיחוי באיסורין דהמכוון דכשדנין לגבי האיסור אין בזה דין דיחוי או דאף אם בעת שהי' השיעור לא הי' האיסור מ"מ יש עליו שם שיעור ונ"מ לבשר בחלב שנצטמק בתחלת הבישול דאז ליכא עדיין איסור בב"ח וכמ"ש רש"י ז"ל חולין (ק"ח:) דכל שלא נתבשל כל צרכו ליכא איסור בב"ח ועי' תוספתא מכות (פ"ג) דאינו עובר משום בישול רק אם נתבשל כל צרכו ובתוספתא (פ"י דחולין) גם לענין אכילה ובפמ"ג בפתיחה לבב"ח האריך בזה יעו"ש א"כ אם דנין על השיעור הרי קודם שנתבשל הי' בו כשיעור אבל אם נימא דבעי שיהי' איסור עם השיעור הלא אז הי' היתר

ואמנם דלענין חיוב בישול נראה ברור דעובר בלאו דלא תבשל דסגי במה שהי' שיעור קודם הבישול וחזר ותפח וטעם הדבר דנראה דלענין איסור הבישול לא הי' כלל היתר בעת שהי' שיעור אף קודם שנתבשל דאיסורו תמיד עליו לבשלו וכעין סברת הפר"ח לדחות ראיית הר"ן דהיתר בהיתר בטל מהא דצמר גמלים בטל וכתב הפר"ח דאין זה היתר שמיד איסורו עליו לערבו ואיסור זה לעולם הוא ובטל משא"כ בחמץ דהיתר גמור קודם זמנו יעו"ש וק"נ בבישול איסורו עליו אף קודם הבישול שלא לבשלו וא"כ ממילא שפיר כשהי' השיעור הי' גם האיסור בישול אך באיסור אכילה דבב"ח יש לעיין ויש לדון לפי דברי הש"ס חולין (קי"ד.) כל היכי דמחייב אבישול מחייב נמי אאכילה ואכמ"ל: