שו"ת זרע אברהם יג

במעי אמו ולמ"ד בהוייתן הן קדושים אינו קדוש עד שהוציאו רק דלאחר שהוציאו לאויר העולם אין נ"מ במה שבתחלה לא הי' קדוש דמ"מ עכשיו יצא לאויר העולם ולכ"ע קדוש וזה פשוט

ואמנם דברש"י חולין (דף צ'.) בד"ה ואב"ע בולדות קדשים ואשמעי' תנא דידן דלא קדשי במעי אמן אלא בהויתן ביציאתן עיי"ש ומדלא הזכיר כלל שיהי' לידה או שיהי' נולד לענין חלות הקדושה של הולד משמע דענין דבהויתן הם קדושים א"צ כלל פעולת לידה ושם נולד רק אם יצא לאויר העולם ונעשה הוי' בפ"ע בעולם חלה עליו קדושת אמו והדבר צ"ב דמשמעות לשונות רש"י ז"ל סותרין אהדדי. וגם בפירוש רבינו גרשום ז"ל ראיתי דכתב בחולין (דף צ'.) בהויתן הן קדושים בשעת הויתו לעולם שהוא בשעת לידתו עיי"ש ומבואר דחלות הקדושה הוא רק ברגע הלידה ולא אח"כ לפי שפעולת הלידה הוא המקדשת. ואולם בתמורה (יא.) כתב בהויתן הן קדושים בשעה שיצאו לאויר העולם עיי"ש וזה מבואר דלאו דוקא שם ודין לידה מקדש רק היציאה לאויר העולם הוא המקדש ואף אם לא הי' שם לידה יכול להתקדש עי"ז שיצא לאויר העולם ועי' בפירוש ר"ג לכריתות (כ"ג:) יעו"ש ואכמ"ל בזה

והנה מדברי תוס' שם בתמורה (י"א.) דהוצרכו לתרץ הא דנקט בן ד' משום דאתיא כר"מ דלא מהני שחיטת אמו לולד שכלו חדשיו מבואר דלרבנן אין חילוק בין בן ד' לבן ה' ולמ"ד במעי אמן קדושים דינן כקדשים ולמ"ד בהויתן הן קדושים דינן כחולין וזה סותר חידוש הלח"מ ז"ל דבכלו חדשיו לכ"ע בהויתן הן קדושים דזה מיחשב הוי' ואלו מדברי תוס' מבואר דאינו מיחשב הוי' ודינו כחולין ועיין בתוס' זבחים (צח.) בד"ה אף דכתבו דהנמצא בבטן חטאת לאחר שחיטה אינו קדוש כלל ומקושיתם שם לפירש"י ז"ל מוכח דגם בכלו חדשיו כן הנה דשיטתם דיציאה לאויר העולם אינו מיחשב הוי'

ד) ואפשר ליישב סברת תוס' לטעמייהו עפ"י מה דכתבו התוס' בזבחים (דף קי"ד.) בד"ה וקסבר דהא דאמרינן בחולין (ע"ז:) המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ובקדשים תקבר דמשמע דקדשים שהפילו חל על הנפל קדושה וכתבו דהיינו רק למ"ד ולדי קדשים במעי אמן הן קדושים אבל למ"ד בהויתן הן קדושים לא קדוש כלל יעו"ש ומבואר לכאורה דכיון דנפל הוא ואינו בחיים לא אמרינן בזה בהויתן הן קדושים דכל הוי' שאינו בחיים לאו הוי' הוא ליקדש ועיין שם בתוס' דכתבו עוד משום דנפל לא חזי להקרבה יעוש"ה בדבריהם. ואולם בתוס' זבחים (דף פ"ד:) בד"ה ומוציא כתבו וקשה על ר"ש דסבר בהוויתן ממתני' דתמורה אלו הנקברין קדשים שהפילו וכו' וצ"ל דפליג עלייהו ר"ש ולא ליהוי בקבורה אי נמי בקדשים שהפילו מודה דבקבורה דקדושה חלה עליהו משום דאי הוה בר קימא הוה חזי להקרבה להכי לא דמי לטומטום ואנדרוגינוס עכ"ל ומבואר לכאורה דמספקא להו בזה אם הוי' דנפלים חשובה. הוי' ליקדש ועי' בתוס' נדה (דף מ"א בד"ה וקסבר יעו"ש ועי' בתוס' (חולין ע"ז:) בד"ה רובא דכתבו דילפינן מבכור דה"ה בקדשים קדוש נפל יעו"ש ומשמע לכאורה דלא בעינן הוי' בחיים דוקא וע"ע בתוס' תמורה (דף כ"ד:) בד"ה קסבר יעוש"ה

ונחזי לפי דברי תוס' אלו דגם בולד נפל אמרינן בהויתן הן קדושים ולא חילקו תוס' באיזו נפל אם כלו חדשיו או לא כלו וסתמא תנן במתני' דתמורה (ל"ד:) ואלו מן הנקברין קדשים שהפילו יעו"ש ומבואר לפי"ז דגם הויית נפל שאינו הוי' בחיים אמרינן בי' דבהויתן הן קדושים וזה צריך ישוב מהא דסוגי' דתמורה (י"א.) הנ"ל דמוקי הך בריתא דתני דהשוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי דנאכל לכל אדם ובכל מקום דאתיא כמ"ד ולדי קדשים בהויתן הם קדושים ומש"ה הוי כחולין יעו"ש וכי גרע זה מנפל שלא כלו לו חדשיו דאמרינן בי' בהויתן הם קדושים וה"נ נהי דלא כלו חדשיו מ"מ לאחר שהוציאו ממעי אמו ויצא לאויר העולם נימא בזה דחשוב הוי' ליקדש ואף שאינו כחי הא מ"מ גם הוי' שאינו בחיים הוי' הוא ליקדש

ובישוב הדבר נראה דשיטת תוס' דזה שפיר דהוי' שאינה בחיים לאו הוי' חשובה הוא ליקדש אך סבירא להו דענין זה דבהויתם קדושים יכול להיות באחד משני אופנים או ע"י פעולת לידה כעין בכור שפעולת הלידה מקדשתו או ע"י שנעשה הוי' בפ"ע שיצא לאויר העולם ולכן שפיר בהא דתמורה (י"א.) בנמצא במעי אמו עובר שלא כלו חדשיו דלא הי' לו פעולת לידה כלל שהרי נמצא במעי אמו לאו לידה הוא שפיר כיון דכל חשיבות הויתו מצד שנעשה ולד בפ"ע חזי לתפוס קדושה שפיר באופן כזה בעינן שיהי' בחיים לגמרי וזה דאינו כחי לאו הוי' חשובה הוא ואינו מתקדש אבל בקדשים שהפילו דהמפלת לידה גמורה הוא לכל דבר ובבכור מתקדש בזה (חולין ע"ז:) המבכרת שהפילה ישליכנה לכלבים וע' בכורות (כ"א:) ראב"י אומר בהמה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר וגם לידת נפל שלא כלו חדשיו ג"כ הוי לידה ועיין רמב"ם (פ"א מנחלות הי"ג) דהנולד ולא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל עיי"ש הנה דלידת נפל הוי לידה. וסוברים התוס' דבזה אין דנין כלל על הנולד אם הוא בחיים או לא דאין הקדושה בזה משום שנעשה הוי' חשובה רק דגוף פעולת הלידה של האם קדשים מקדשתו ושפיר בכה"ג קדושים גם נפלים וז"ב

ומעתה מיושב היטב סברת תוס' דאף בכלו חדשיו ויצא לאויר העולם לא אמר בהויתן הם קדושים וזה עפ"י הנ"ל דכשליכא לידה כדרכה וקדוש רק מצד הויתו בפ"ע אזי הוי' שאינו בחיים לא הוי הויה חשובה ליקדש והנה מבואר בתוס' חולין (דף ע"ד:) בד"ה דגמר דמש"ה פסול בן פקועה לפסח משום דהוי כשחוט יעו"ש ועי' בכורות (דף י"ב.) ומבואר דשחיטת האם שמתיר לולד אינו גזה"כ שמתיר איסור האכילה של הולד רק משוי לי לולד כנשחט ועי' בחי' חת"ס שם ובל"א שם שכתבו כן בפשיטות דאינו מתיר לולד רק דמשוי לי' לולד כנשחט והיתרו מעצמו משום שהוא בעצמו נשחט הוא. ובירורן של דברים מפורש להדיא ברא"ש חולין פ' בהמה המקשה סי' ה' יעו"ש באורך

[ועי' רמב"ם פי"ב משחיטה הלכה י' דמותר לשחוט את המעוברת וליכא איסורא דאותו ואת בנו משום דעובר ירך אמו ע"כ ומוכח דסובר דשוחט לאם הוה שוחט לולד דאל"כ רק דהשחיטה הוא להאם בעצמה והולד דינו להיות מותר א"כ לא הי' שייך כלל איסור אותו ואת בנו דהא התורה לא אסרה רק השחיטה של או"ב אבל לא ההיתר של אכילה דאו"ב וראי' דהא מבואר בתוספתא דחולין פ"ד השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי כו' אין אסור משום או"ב שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו את שטעון שחיטה אסור משום או"ב ואת שאינו טעון שחיטה אינו אסור משום או"ב יעו"ש הנה דנולד אחרי שחיטת אמו לית בי' איסורא דאו"ב ואלו הי' ענין איסור דאו"ב מצד ששניהם ניתרים באכילה ביום אחר לא הוצרך