שו"ת זרע אברהם קלט

ולפי"ז מבואר מזה דמה שאינו ראוי להקרבה אינו מסלק איסור הטלת מום דרק אם אינו ראוי משום שאינו תמים בזה הוא דליכא איסור הטלת מום אבל בבעל מום עובר אף שאינו ראוי להקרבה מ"מ יש בו איסור הטלת מום ולרא"ש ז"ל הטעם דגם בע"מ עובר שם מום עליו אבל פסול דיחוי הרי זה שאינו לרצון אינו משום שאינו תמים רק פסול אחר גרם לו שפיר י"ל דלא היתר בהטלת מום וכיוצא בזה כתב מרן ז"ל בשו"ת הרי"מ ז"ל (ביו"ד סי' ח'.) בהא דבכור ח"ל דאמרי' בבכורות (נ"ג.) כאן ליקדש כאן ליקרב ועי' תמורה (כ"א.) ובתוס' שם דאסור להטיל בו מום דהטעם משום דמה שאינו לרצון אינו משום שאינו תמים רק מצד אחר יעוש"ה ובבכורות (נ"ג.) מוכח דבכור ת"ל דאם עלה ירד דהא פריך וכי מאחר שאינו קרב למא קדוש יעו"ש ומוכח דגם אם עלו ירדו דאל"כ שפיר מיקרי קרבן. ומבואר ג"כ דפסול אינו מסלק איסור הטלת מום אף פסול שאם עלה ירד. משום דתמים הוא וסברת הגמ' דבכור שאחזו דם וכן מטיל מום בבע"מ שנסתלק ממנו שם תמים דכיון דסופו למות אינו תמים שפיר מותר להטיל בו מום. ולפי"ז שוב בהנך זבחים שנתערבו בחטאות המיתות ממ"נ מצד דיחוי הרי יש בו איסור הטלת מום רק משום דהדין דימותו הוה כמום וזה הרי ספק הוא ואם יבא אלי' ויאמר שאינו הפסול לא יהי' הדין דימותו ויהי' איסור דהטלת מום וזה פשוט

ובעיקר הדבר דקרבן שנפסל מצד דיחוי אם יש בו איסור הטלת מום עלה בדעתי לדון בדבר חדש דהנה ראיתי להר"ש משנץ ז"ל (בפי' לת"כ פ' ויקרא) דכתב דבר חדש בהא דת"כ שם דקרבן תמיד מחיוב בביקור ד' ימים קודם שחיטה וכתב הר"ש ז"ל דאם שחטו בלא ביקור ונמצאתם אף דאינו רק ביטול חיוב מ"מ אם עלה למזבח ירד דכיון דחיוב ביקור מצד מום הוה כבע"מ ואם עלה ירד וכ"כ במק"א להקשות מהא דפסחים (ע"ג.) תיקן שאם עלה לא ירד והרי מחוסר ביקור והתינח אם גם חסרון ביקור לא. ירד אבל להר"ש ז"ל דירד יקשה וכבר האריך באו"ז שם ואכ"מ] כן י"ל בפסול דיחוי דאם הדיחוי מפאת מום יש על הדיחוי דין מום ונאמר איפוא דענין דיחוי אינו פסול חדש רק שנמשך פסול שבתחלה וכאלו הפסול קיים ולפי"ז שפיר יהי' מותר בו הטלת מום דרק אם הדיחוי מפאת פסול אחר שפיר י"ל דלא היתר בזה איסור הטלת מום. אבל בזה דאמרי' ימותו ויש בזה דין בע"מ כדמוכח בבכורות (ל"ג:) דחשיב מטיל מום בבע"מ כן הדיחוי שמחמתו יש בו תורת בע"מ ולית בי' איסורא דמטיל מום

ואמנם הדרנא בי דהא אמר ביומא (ס"ד.) דגלי קרא גבי מום דלא אמרי' דיחוי ואם עבר מומן ירצו יעו"ש ולכאורה כיון דגלי קרא דפסול מום אינו מדחה כלל איך אמרי' בזבחים (ע"ג:) דבתערובת אף שהוכר אמרי' דיחוי יעו"ש והרי ימותו הוי כבע"מ ואין פסול מום מדחה וע"כ דזה טעות דנהי דהדין דימותו משוי לי' כבע"מ מ"מ איסור הקרבה יש מצד התערובת אף לולי הדין דימותו ושפיר ע"י איסור זה להקרבה נדחה לא ע"י הדין דימותו שיהי' כבע"מ רק משום איסור הקרבה מספק גרידא. ולפי"ז שוב איך נימא דמשום דהדיחוי משום מום הותר בו הטלת מום דדינו כמום דז"א דאותו דיחוי שמפאת דין מום הרי אינו מדחה כלל דגלי קרי דמום אינו מדחה ונחשב כאלו לא הי'. וכל ענין דיחוי הוא רק מצד פסול הקרבה גרידא לא דין מום ושפיר יש איסור להטיל בו מום דבדיחוי זה ע"כ ליכא תורת מום וזה ברור

כד) ראיתי לכ"ת שהביא ראי' לדברי דבצמר חטאת אין מועלין מדברי השמ"ק מעילה (י"ט.) דמפרש מתני' תלש מן החטאת דהכוונה שתלש מבשר החטאת עכ"ד ועיין כ"ת בדברי רמב"ם ז"ל (פ"ו ממעילה ה"ב) שמפורש בדבריו ז"ל שתלש מצמרן אולם לא העתיק לשון חטאת כדאיתא במשנה רק נקט קדשי קדשים התמימים יעו"ש

ובהיותי בדברי רמב"ם ז"ל האלו אמרתי להעירו במה דכתב וז"ל קדשי קדשים התמימים שתלש מצמרן כיון שנהנה בפרוטה מעל אעפ"י שלא פגם שהרי הן דומים לכוס של זהב שאינו נפגם שאין תלישת הצמר פוסלת אותן מליקרב אבל אם נפל בהם מום הואיל ולמכירה עומדין והגיזה פוגמת דמיהן לא מעל עד שיהנה ויפגום בפרוטה ע"כ ובהשגת הראב"ד ז"ל כתב ומה שאמר אין לו טעם שהקרבו התמים אעפ"י שהוא עומד לקרבן אפשר שיפול בו מום ויפגם וימכר ועוד שהעור לכהנים הוא והוא נפגם אצלם שקודם זריקה מועלין בכולם והוא דבר שיש בו פגם עכ"ל והנה הוקשה לו בזה שתי קושיות הא' דקרבן תמים ג"כ צריך פגימה דאעפ"י שהוא עומד לקרבן אפשר שיפול בו מום ויפגום וימכר הב' דכיון דהעור נפגם ויש בו מעילה יהי' דינו כדבר שדרכו ליפגם. והנה לקושיא הא' הביא בכס"מ תירוץ בשם המגדול עוז דהשתא מיהא תמים הוא ואין לנו בהקדשות אלא מקומו ושעתו כדאיתא בתוספתא ובשעת שנהנה פגם ועוד תניא התם ועד שתהא הנאתו ופגימתו כאחד עיי"ש ודבריו ז"ל צ"ע דשם הכוונה שאם נהנה עכשיו ופגם לאחר זמן אין מצטרפין דבעי' הנאה ופגימה כאחד אבל אם באמת פגם מיד ביחד עם ההנאה רק שאין הפגימה מועלת עכשיו זה דומה להא דש"ס מעילה (י"ז.) דדבר שעומד לפגום אחר זמן אם חשוב דבר שדרכו ליפגום שיהי' צריך שיפגום ויהנה עיי"ש במחלוקת דר"ע ורבנן ובתוס' שם. וסברת מ"ע נראה דכיון דאין הפגם פועל עכשיו נחשב כאלו לא נפגם עכשיו ואימתי הוי הפגם אז בעת שפיגם ושוב אז ליכא ההנאה ולא הוי פגימתו והנאתו כאחד ואכמ"ל בזה

והנה בהתבונן במחלוקת רמב"ם וראב"ד ז"ל אם קדשי מזבח חשיבי דבר שדרכו לפגום נראה מבואר דפלוגתתם בענין קדושת הגוף אם הוי ג"כ קדושת דמים והוי ממון הקדש רק דניתוסף בו קידוש ליקרב ג"כ. או דבקדוה"ג ליכא כלל קדושת דמים והוא רק תורת קרבן גרידא וכבר העירותי בזה מהא דמעילה (ט"ו.) דקדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה וק"ד שמתו מועלין בהם וכן לענין נעשה מצותו דאמרי' דאין מועלין כזבחים (מ"ו.) וכמה דוכתי ובק"ד לא שייך נעשה מצותו כדמוכח בקידושין (נ"ד.) גבי כתנות כהונה ועי' במ"ל (פ"ה ממעילה) יעו"ש ועי' רש"י מעילה (יט:) דאפי' רכב עלי' והכחישה לאו כלום דעדיין חזי לגבוה יעו"ש וע"כ הטעם דכיון דאינו עומד לפדיון לית בי' ק"ד וכמ"ש התו' במעילה (ט"ו) דאשפה שראוי' לפדות יש בה ק"ד אבל מה שאינו ראוי לפדות לית בי' מעילה מצד קדושת דמים כיון דאין דמים להקדש. ומש"ה קדוה"ג שאינו ראוי לפדיון לית בי' דין ק"ד כלל. ואולם בהא דאמרי' במעילה (י"ט:) דקדשי מזבח תמימים ונעשו בעלי מומין דמועלין בהם יעו"ש משמע דבעצם יש גם קדושת דמים בקדשי מזבח דאל"כ דהקדשו רק קדוה"ג מהיכן נתחדש בזה מעילה. ואולי מצד דהוי עכ"פ כגידולי הקדש דאמרי' במעילה (י"ג.) דמועלין ואף לת"ק דהתם דאין מועלין מ"מ י"ל דבגידולין שנשתנו הוא דפליגי אבל בהמה זו שהוא הוא בעצמה בגידולי הקדש כזו. לכ"ע מועלין ועי' רמב"ם פ"ה ממעילה (ה"ו) יעו"ש וגם י"ל דזה דין חדש שנעשה מחדש קדושת דמים ע"י הזכות ממון שזכתה תורה להקדש בפדיונו וכבר