שו"ת זרע אברהם קלח

פדיון [ואין סברא לומר דמקדיש בזה"ז שעומד לכך חשיב תחלת הקדשו ראוי רק לכלבים ודומה להא דרמב"ם (בפ"ה מעירוכין המקדיש נבילה לבד"ה תפדה יעו"ש והיינו משום דתחלת הקדשו לפדות לכלבים שפיר פודין אבל ז"א דמקדיש בזה"ז אפשר שיפול בו מום ויהי' נפדה לאדם וכיון דאין תחלת הקדשו לפדיון כלבים שוב כשעשאו טריפה אין פודין לכלבים וצ"ע

כב) ובהיותי בענין זה ראיתי להגאון רבנו משולם . איגרא ז"ל בתשובה שתמה בהא דזבחים (ע:) כל הזבחים שנתערבו בחטאות המיתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כולן. ואמאי ימותו הא מבואר בבכורות (ל"ג:) דבכור שאחזו דם מותר להקיז לו דם אפי' במקום שעושה מום משום דאם לא יטיל מום מיית הוי זה כמטיל מום בבע"מ יעו"ש וא"כ. גם בזה נימא דכיון דנאסרו כולן אם לא יטיל בו מום יהי' הדין ימותו שוב יהי' רשאי מיד להטיל בו מום יעו"ש [מובן דתוכן קושיתו עפ"י דברי תוס' בזבחים (ע"א.) דהקשו דאמאי אמרי' ימותו נימא ירעו ויפדו ואח"כ נימא ניכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובא פריש ותירצו דלא עבדינן תקנה ברעי' כיון דלאחר רעי' לא מישתרי נמי אלא מטעם כל דפריש יעו"ש וזה רק לענין דלא נימא רעי' דהוי כשתי תקנות. אבל הקושיא דלא ירעה רק יטיל בו מום מיד וזה תקנה אחת הוא דמיד נימא ניכבשינהו ואי דיש איסור להטיל מום הא מכיון דהדין ימותו ליכא איסור בהטלת מום] ולפענ"ד ליישב למאי דאמר במעילה (ג'.) דחטאות המיתות לא נהנין ולא מועלין ובגיטין (כח) דהוי חב"ע יעו"ש דפקעה קדושתיהו וראיתי בתוס' ישנים יומא (נ"ה.) בהא דכתבו דמעות של מתים לא מהני בהו פדיון והביאו ראי' ע"ז מהא דתנן בזבחים (ע':) כל הזבחים שנתערבו בחטאות המיתות ובשור הנסקל ימותו כולן וכו' מכלל דברישא אין להם פדי' אפילו נפל בהם מום מדלא קתני ירעו עיי"ש ומבואר מדבריהם ז"ל דחטאות המיתות וגם התערובת שלהם דפקעה קדושיתהו כיון דהולכין לאיבוד שוב אפי' נפל בהם מום אינם נפדים דהוי כמו א ס"ה שאין להם פדיון. ואמנם נראה דהא דהקשו התוס' בזבחים (ע"א.) דנימא ירעו עד שיסתאבו ויפדו והוצרכו לתרץ דלא עבדינן תקנה ברעי' כיון דלאחר מישתרי אלא מטעם כל דפריש. והא לשיטתם אפי' אם יפול בהם מום לא מהני פדיון לק"מ דסברת תוס' ישנים דלא מהני פדיון משום דהדין דימותו מפקיע קדושתם דהולכים לאיבוד וא"כ שפיר הקשו תוס' על גוף התקנה דלא יהי' כלל התקנה והדין דימותו רק ירעו עד שיסתאבו א"כ ממילא לא יהי' נפקע קדושתם כלל כיון דחזי לדמי ושפיר כשיפול בהם מום יהי' מועיל פדיון ובחטאות המיתות גופיהו שפיר דליכא מהני פדיון דפקעי קרושחיהו אבל התערובת אם לא נימא ימותו שפיר יהי' בקדושתן ויועיל פדיון לכשיומתו וקושיתם הוא על עיקר התקנה דימותו וז"פ ולפי"ז מיושב שפיר קושית רבנו משולם ז"ל דמשום דימותו הוי כבעל מום ומותר להטיל מום ז"א דממ"נ אם לא נפסוק הדין דימותו הרי יהי' איסור בהטלת מום בתמימים. וע"כ בהכרח לפסוק הדין דימותו ובפועל נוכל להטיל בו מום וא"כ שוב כיון דהדין דימותו הרי נפקע הקדושה מן התערובת כמו מחטאות המיתות גופיהו כמ"ש תו"י ביומא ושוב אף שיעשה המום לא מהני פדיון לזה דלא אלים למיתפס פדיוני' וזה נכון

כג) וראיתי להרב שם שמתרץ קושיתו דאמאי ימותו כולן והא מכיון דימותו שוב ליכא איסור הטלת מום ומתרץ עפ"י דברי הגמ' בכורות (ל"ג:) דספק תרומה אסור לטמאות וגרע מבכור שאחזו דם דמקיזין במקום שעושין מום משום דבכור אי שביק לי' מיית אבל בתרומה שמא יבא אלי' ויטהרנה יעו"ש וה"נ בתערובת דחטאות המיתות בזבחים אם יבא אלי' ויאמר שאלו הפשחים לא יומתו שוב אסור להטיל מום כיון דזה רק מספק אולם דחה דהא אמרי' בזבחים (ע"ג:) דהשתא דלא נקריב הוה דיחוי יעו"ש א"כ אף אם יבא אלי' ויאמר דהוא כשר יפסול מצד דיחוי יעו"ש באורך. ולפענ"ד יש לישב דהנה יש לחקור בקרבן הפסול משום דיחוי אם מותר להטיל בו מום וצדדי הספק דאף דאמרי' בגמ' דמטיל מום בבע"מ לחכמים מותר ואף בבכור שאחזי דם חשיב מטיל מום בבע"מ אף דהראשון אינו מום לענין פדיון מ"מ כיון דמצינו בשחוטי חוץ דבעי' שיהי' ראוי לפתח אהל מועד דמ"מ אם הוא פסול שאם עלה לא ירד חשיב ראוי וכמפורש במתני' דזבחים (ק"ט.) ועי' מעילה (ב') ויומא (כ"ד:) כן י"ל דזה דמטיל מום בבע"מ אינו אסור הוא משום דמשעת מום הראשון כבר נפסל מתורת קרבן לגמרי ואם עלו ירדו כמפורש בזבחים (פ"ד.) וכן באחיזת הדס דהוי חולה הפסול לקרבן וכללי' קרא בהדי בע"מ ג"כ הדין דאם עלו ירדו ולכן ליכא איסור בהטלת מום שנסתלק מתורת קרבן. אבל בפסול דיחוי י"ל לפי שיטת רש"י ז"ל בזבחים (פ"ד.) ובנדה (מ"א.) דתליא הא דפסולו בקדש אם עלה לא ירד אם נעשה פסולו לאחר ההקדש יעו"ש ובס' עז"כ (בפי' לת"כ פ' צו) ביאר היטב שיטה זו יעו"ש וע"כ י"ל דפסול דיחוי דהוא רק בקדש ואם נדחה בעת שהי' חולין לאו דיחוי הוא וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ט דתרומות מובא ברמב"ם (פ"ו מאיסו"מ ה"ו) וכ"כ התוס' ביומא (ס"ד.) בד"ה יעו"ש א"כ י"ל דהוי פסולו בקדש ואם עלה לא ירד. ואף דמפורש בתוס' זבחים (נ"ט:) דבקדשי מזבח הפסולין משום דיחוי פטור משום שחוטי חוץ משום דאינו ראוי לפתח אהל מועד יעו"ש ומוכח מזה דפסול דיחוי אם עלה ירד דאל"כ הי' מחייב בחוץ וכמו שהוכיחו התוס' כזה בזבחים (י"ב.) בד"ה לילה וכו' דמחוסר זמן אם עלה ירד מדפטור בחוץ יעו"ש י"ל דתוס' לטעמייהו בזבחים (ס"ז:) ושם (פ"ד:) דפסולו בקדש דאם עלה לא ירד היינו פסול שנעשה אחרי קבלה יעו"ש וא"כ פסול דיחוי של בהמה שנעשה קודם שחיטה לא מיחשב חשב פסילו בקדש ושפיר אם עלה ירד [ועי' שמ"ק עירוכין (י"ח.) דמוכח מדבריו ז"ל דעברה שנתו אחר קבלה אם עלה לא ירד ועי' תשו' רעק"א ז"ל (סי' של"א) שלא הי' לפניו דברי השמ"ק] אבל לשיטת רש"י ז"ל י"ל דפסול דיחוי אם עלה לא ירד כיון דהפסול הוא רק אחרי ההקדש

ואמנם יתכן דגם לשיטת תוס' דדיחוי אם עלה ירד מ"מ אסור להטיל בו מום עפ"י דברי רמב"ם ז"ל (בפ"ב מאיסו"מ הט"ו) כל אלו ספק קבועין ספק עוברין לפיכך אם עשה בה מום אחר אינו לוקה ודייקי האחרונים מזה דאם הי' ודאי מום עובר אם עשה מום קבוע לוקה [ועי' רא"ש (בפ"ד מבכורות) דחולק ע"ז יעו"ש] ומבואר דאף דמום עובר פסול להקרבה ועובר משום ה' לאוין כדאי' בת"כ (פ' אמור) ועי' בסה"מ לרמב"ן ז"ל יעו"ש מ"מ יש איסור בהטלת מום וע"כ חור דכיון דהא דמותר להטיל מום בבע"מ אמרי' בבכורות (ל"ג:) דילפינן מדכתיב תמים יהי' לרצון ופירש"י ז"ל דדרשינן תמים הראוי לרצון אמרתי לך דלא תטיל בו מום אבל בעל מום לא יעו"ש וע"כ סברת הרא"ש ז"ל דגם מום עובר מיחשב שאינו תמים וליכא בי' איסור דהטלת מום. ורמב"ם ז"ל סובר דכיון דאינו נפדה ע"י מום עובר לא פקע שם תמים מיני' דהא חוזר לתמימותו ושפיר יש בו איסור הטלת מום: