שו"ת זרע אברהם קלו

מדרבנן גזרו בכור אטי שאר קדשים כו' תירוץ נכון יותר דבכור שאחזו דם עסקינן בבכורות דחזי להקרבת גופו ע"י רפואה יעו"ש ביאור שיטתו דבבכור בע"מ גמור לכ"ע ליכא איסורא לדאורייתא במטיל מום בבע"מ. ובקדשים דחזי לדמי יש איסור במטיל מום בבע"מ וכן בבכור במום שאפשר עדיין שיהי' ראוי להקרבה יש בו איסור מטיל מום. ולכאורה צ"ע בכוונת קושיתו מהא דבכורות (ל"ג:) גבי בכור שאחזו דם דפליגי אם מותר להטיל בו מום והא לא חזי לדמי ומאי קושיא הלא בפשיטו הטעם דבבכור ליכא איסור להטיל מום בבע"מ הוא משום דמום דבכור משוי לי' בפסולי המוקדשים לאחר פדיונם וא"כ הא זה שייך רק במום שבמוקדשים נפדה על ידו שפיר י"ל דבבכור הוי כאלו נפדה. אבל אחיזת דם דבמקום דמועיל פדיון אינו נעשה בר פדיון עי"ז מנא לן דבבכור יהי' מסתלק הקדושה להחשב כאלו נפדה ומתירוצו דספר יראים מבואר דבאחיזת דם שאין לו רפואה ואינו ראוי עוד להקרבה דמותר להטיל בו מום ומנ"ל לומר כן שיהי' פקע קדושתו דבכור להחשב כאלו נפדה היכי דבפסוהמ"ק אין ראוי לפדיון עי"ז

ונראה באור שיטתו דהנה בע"ז (יג:) אמר טעם דמאן דאוסר מטיל מום בבע"מ משום דנהי דלא חזי לגופי' לדמי מיהא חזי וביאר רש"י ז"ל לדמי חזי לחללו באחר ולהקריב חילופיו וקרינן בי' תמים יהי' לרצון משום חילופיו יעו"ש ונראה ביאור דבריו כהא דתמורה (ו:) דאם חילל שעיר המשתלח על אחר לא בעינן הגרלה דאהני לי' הגרלה דראשון יעו"ש ומוכח דגדר חליפין הוא המשכת קדושת הראשון וכאלו הראשון נקרב ואכ"מ] ונראה ללמוד מזה דאף למאן דאוסר מטיל מום בבע"מ א"כ בהכרח לדידי' אין ענין איסור הטלת מום בקדשים מפאת גרעון הקדושה שנעשה מקדוה"ג רק ק"ד ע"י המום. או דנימא דענין האיסור מפאת שפוסלו מההקרבה לגבוה דכשהי' תמים הי' ראוי להקרבה וע"י המום נתגרע הכשר הקרבתו דז"א כי מטיל מום בבע"מ הרי אינו מחדש גרעון לא בעצם הקדושה ולא בהכשר הקרבה כי גרוע ועומד ע"י מום הראשון ומ"מ אוסר להטיל בו מום וע"כ למ"ד זה ענין האיסור הוא בעצמותו כי אסרה תורה ענין זה של עשיית מום בבהמת קדשים בלי שום תכלית גרעון הנולד מעשי' זו לא בקדושה ולא בהכשר הקרבה. ואמנם מוכח דאף שא"צ בפועל גרעון הקדושה והכשר הקרבה ע"י עשיית המום מ"מ ליכא חיוב בהטלת מום רק בדבר שיש בו הכשר הקרבה עכ"פ לולי המום ואזי אסרה תורה אף שנשאר לו הכשר זה גם אחרי הטלת מום ולא נתגרע. אבל אם אין בו הכשר הקרבה הרי זה כחולין וליכא בי' איסורא דמטיל מום וזה מבואר מהא דמצריך שיהי' בו ראויות להקרבה ע"י דחזי לדמי להקריב חילופיו. אף למ"ד דמטיל מום בבע"מ אסור הנה דאף שאינו מגרע ההכשר אבל מ"מ תנאי האיסור שיהי' בגופו הכשר הקרבה. כי אז תורת קדשים עליו ליאסור במעשה דהטלת מום

ואולם יש לספק בזה דיש לומר דענין איסור דמטיל מום הוא באחד משתי דרכים הא' דבעצמותו אסרה תורה מעשה הטלת מום בבהמת קדשים. וזהו רק בבהמה שיש לה הכשר הקרבה ואזי נאסר אף, בלי שום גרעון להקדושה או להכשר הקרבה ע"י הטלת המום. הב' דאף דאין בבהמה הכשר הקרבה מ"מ אם מגרע הקדושה ע"י המום י"ל דגם בזה יש איסור דמטיל מום. [ועי' רמב"ם (פי"ח מפסוהמ"ק ה"ב) דמחשב בקדשים דומה למטיל מום יעו"ש וברש"י זבחים (ב:) יעו"ש

] ונראה ראי' מהא דע"ז (יג:) דפריך בהא דתניא המקדיש בזמן הזה תיעקר ואיזהו עיקור נועל דלת בפני' והוא מתה מאלי' ואמר רבא דמדרבנן אסור להטיל בו מום ופריך וניהוי כמטיל מום בבע"מ דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור מה"ת] ומשני בע"מ נהי דלא חזי לגופי' לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופי' חזי ע"כ ומוכח מזה דאף דהמקדיש בזה"ז יש בו קדוה"ג גמור שהרי תמים הוא ואין בו שום פסול. ושוב בהטלת מום בו מגרע את הקדושה דמעיקרא הי' קדוה"ג ועכשיו פקע ונעשה ק"ד. מ"מ כיון דאין בבהמה זו ראויות להקרבה לא היא ולא דמי' לית בי' איסורא דמטיל מום ומוכח איפוא דבגרעון קדושה לחודא בבהמה דלא חזי' להקרבה ליכא איסור דמטיל מום ובבהמה שיש בה ראויות להקרבה יש איסור בעצמותו במעשה דהטלת מום אף בלי גרעון הקדושה וההקרבה וזה פשוט

ולפי"ז יתכן בשיטת היראים דמדמה בכור שאחזו דם דכיון דלא חזי לדמי דמותר להטיל בו מום אם לא היכי דאפשר שיתרפא והקשתי שהרי לא עדיף בכור ממוקדשין דאינו נפדה ע"י מום כזה ואיך נימא דבבכור יחשב כפדיון ולמ"ש יתכן דכיון דכשאחזו דם חולה הוא ופסול להקרבה שוב נסתלק איסור דמטיל מום דאף דבמוקדשין אינו נפדה עי"ז מ"מ אטי דין דמטיל מום תליא בגרעון קדושה דאזי שפיר הי' שייך לומר דכיון דאינו נפדה עי"ז יש בו קדושה וע"י הטלת מום מפקיע קדושה אבל הלא מבואר מהא דמטיל מום בזה"ז דמגרע הקדושה דמ"מ פטור משום דאין בו הכשר הקרבה ומבואר דגרעון הקדושה אינו אוסר רק עצם המעשה אסורה בתנאי שהבהמה יש בו הכשר הקרבה ושוב בכור שאחזו דם הרי אין בו הכשר הקרבה שפיר יהי' מותר להטיל מום וע"ז מתרץ דמיירי באחיזת דם שיש בו הכשר הקרבה כשיתרפא אבל אחיזת דם שלא יתרפא אף דהוי גרעון בקדושה כיון דאינו כשר להקרבה ליכא איסורא דמטיל מום ופשיט. [ועי' ירושלמי פסחים (פ"ה ה' ) גבי מחמץ אחר מחמץ ובירושלמי סופ"א דפסחים יעו"ש דיש לדון לפי"ז דאיסור מטיל מום הוא מפאת גרעון הקדושה והא דעובר אף אם אינו מגרע היינו משום דיש בפעולה זו כח הגרעון עכ"פ דאף דגרוע ועומד מ"מ המעשה הוא גרעון בעצמותו ועי' זבחים (ב:) ואכ"מ]

יט) ודע דלפי דברי היראים דבבכור לכ"ע מטיל מום בבע"מ מותר יתכן ליישב הא דבכורות (לד.) הצורם אוזן בבכור הרי זה לא ישחט עולמית דברי ר"א וחכ"א נולד בו מום אחר ישחט עליו [ועי' רש"י שם דבכהן מיירי וביאר מר חמיו דאם עשה הישראל מום לא קנסו לכהן ע"י עשיית ישראל דאין סברא לבטל לכהן ממ"ע דאכילת תוך שנתו כרש"י זבחים (קד.) ד"ה אפילו יעו"ש ועי' בכורות (כח.) ובט"א ר"ה (ז.) וכבר דיבר מזה הנוב"י ואכ"מ] ובגמ' פריך ומי קניס ר"א לעולם ורמינהו וכו' ומשני כי קניס ר"א בממוני' יעו"ש וצריך באור הא דנקטא המשנה דין זה בבכור ולא נקיט גם במוקדשים דאם עשה מום במזיד קנסו ושם הרי הקנס לכל הוא כמ"ש התה"ד סי' קס"ט יעו"ש דיד כולם שוה משא"כ בבכור דעשיית ישראל אינו אוסר לכהן

ונראה למאי דכתבו תוס' בכורות (לד) שם ד"ה ומי להקשות בהא דמשמע בש"ס דלר"א הוי רק קנס והרי אמרינן בספרי ר"א אומר המטיל מום בבכור ובמוקדשים ואכלו עובר שנאמר לא תאכל כל תועבה ותי' דאסמכתא הוא יעו"ש אך רמב"ם בפסוהמ"ק (פי"ח ה"ה) כתב דקדשים שהטיל בהם מום האוכל כזית מהם