שו"ת זרע אברהם קלה

פשטה [וכמ"ש במ"א דגם בקדושת התורה אמרי פשטה] א"כ בפשוטו אין ראי' על תמירה לומר דהמימר חציו לא מהני דז"א דהא במעשר ג"כ הדין דמה שמקדיש חציו שפיר מהני רק מה שאינו מקדיש דהיינו דיבורו שיהי' חול זה לא מהני משום דאמרי' דפשטה ונעשה כולו קדש וא"כ שוב גם בתמורה מה שאומר שתקדוש חציו שפיר תועיל רק דנימא שמה שאינו מקדיש ג"כ יהי נעשה תמורה זה א"א כיון דכבר קדוש. אבל עכ"פ א"א למילף על חצי שמקדש שלא יועיל כיון דגם במעשר מהני דיבור הקדשו וזה פשוט

[וראה ברש"י קידושין (נא.) ד"ה דליכא לחצאין כשמנה תשעה אינו יכול להוציא שנים ולומר חצי כל אחד יהי' מעשר ויקרב לחצאין עכ"ל וצ"ע דשינה לשונו ז"ל בעירובין (נ.) דפירש בטלה אחד ולמאי זה פירש בהוציא שנים. ומזה הי' נראה דזה דאמרי' עשירי מאליו קדוש היינו רק בעשירי מבורר אבל כשיצאו שנים לא אמרי' מאליו קדוש דהא אינו מבורר העשירי ועוד יש לדין דעכ"פ לא אמרינן בכה"ג פשטה קדושה בכולה מאחר שהוא דבר' שאי אפשר להיות שיהיו שניהם עשירי ומהני רק כפי דיבורו וזה יתכן הכוונה דסובר רש"י בקידושין דמזה דהוציא טלה אחד ואמר חציו חולין וחציו מעשר אינו מוכח דמעשר ליתא לחצאין דאדרבה אמרי' פשטא וכולו מעשר וגם מה לנו לדיבורו הא עשירי מאליו קדוש. ולזה פירש בהוציא שנים דאזי לא אמרי' פשטה ואינו קדוש מאליו א"כ אלו הי' מועיל לחצאין הי' נשאר דיבורו שחצי כל א' יהי' חולין ואשמעיינן דאין מעשר לחצאין וצ"ע עוד בדברי רש"י עירובין ואכ"מ]

טז) ודע כי בדברי רמב"ם פ"א מתמורה (הי"ז) המימר בכלאים וכו' הרי זה כהמיר בגמל וכו' שאין במינן קרבן ולפיכך אינו לוקה ע"כ דתמה לח"מ דמאחר שאין קדושין היאך מקדישין וכהא דאמר בתמורה (יז.) בפשוטו ו"ל דכמו בצבור ושותפין שאין עושין תמורה ואינו נתפס קדושת תמורה מ"מ לוקין כמ"ש רמב"ם (בפ"א מתמורה ה"א) ומבואר דמלקות דתמורה אינו תלוי בחלות דין הקדושה שוב יש סברא גם במימר בכלאים דאף דאין קדושה חלה על כלאים מ"מ ילקה משום מימר וזה דאשמעינן רמב"ם ז"ל דבהני שאין במינן קרבן אינו בכלל הלאו ולפיכך אינו לוקה. וניחא הש"ס בתמורה (יז.) דקאי לענין הקדושה פריך שפיר וכי מאחר שאינן קדושין היאך מקדישין אבל רמב"ם לענין מלקות וגם לענין שיהי' נעשה תמורה וצע"ק

ומ"ש כ"ת דטומטום ואנדרוגינוס דאמר בבכורות (נז.) שנכנסין לדיר להתעשר דמ"מ אין עושין תמורה הנה בתמורה (יג:) אמר דתמורת גופו חלה על דבר הראוי ועל דבר שאינו ראוי תמורת שמו אינו חלה אלא על דבר הראוי וביאר רש"י ז"ל דחל על בע"מ כמעשר דחל על בע"מ. ותמהו דכל תמורה חלה על בע"מ יעו"ש ואמאי לא פירש כפשוטו דתמורת מעשר חל אפי' על טומטום ואנדרוגינוס וכס' רש"י ז"ל משום דתמורת מעשר כמעשר גופי' דחל על טו"א אבל תמורת שמו אינו חל על טו"א וראיתי ברבנו גרשום שם דכתב דתמורת מעשר חל על אתנן ומוקצה ונעבד יעו"ש ובודאי דה"ה על טומטום ואנדרוגינוס ואכ"מ] ועי' רש"י תמורה (כז.) ד"ה ובע"מ ואכמ"ל בזה

יז) בהא דהבאתי דברי רש"י קידושין (ז.) דבהמה של שני שותפים והקדיש חצי דנמכרת שלא במום העיר כת"ר מדברי שמ"ק תמורה (יא.) דכתב לר"י דאמר ובבכורות (ט:) דשותפות עכו"ם חייבת בבכורה ומותרת בגיזה ועבודה דמ"מ אינו ניתר בלא מום הנה דאף דאין כולו קדוש מ"מ אינו ניתר בלא מום עכ"ד הנה גוף דברי השמ"ק הם חידוש גדול שיהי' קדושה בבכור שיש לעכו"ם שותפות שיהי' צריך מום להתירו [וקצת סמך מהא דתוספתא מובא בתוס' מנחות (פג:) ד"ה כל וכו' חוץ מבכור ומעשר שאינן באין אלא מן הארץ ואין באין אלא מישראל ותמוה הדמיון דבכור מחוצה לארץ הרי קדוש הוא וכדאמר בכורות (נג כאן ליקדש כאן ליקרב ואלו בכור עכו"ם הוא חולין וע"כ קצת ראי' לד' שמ"ק דבכור עכו"ם שיש לישראל שותפות קדוש הוא אף שאינו קרב ודוחק. ובלאו זה צ"ע בדברי התוספתא דאמר חוץ מבכור ומעשר שאין באין אלא מישראל דהתינח בכור אבל מעשר הרי עכו"ם אינו מחויב במעשר וישראל הלוקח ממנו אין הפטור מצד עכו"ם דגם לקוח מישראל פטור ממעשר אך ראה זה ראיתי דבר חדש לרבנו גרשום בכורות (נו) דכמו דלקוח במחוסר זמן אין בו פטור לקוח ונכנס לדיר להתעשר כדאמרי' שם כן לקוח מן הנכרי אינו פוטר יעו"ש ושפיר לקוח מן הנכרי הפטור רק מצד עכו"ם ואכ"מ בזה] אולם בגוף קושיתו נראה למאי דאמר בכורות (לז:) מום עובר סברא הוא דלא שחטינן בכור במדינה על מום עובר] השתא מיפרק לא פרקינן עילוי' משחט שחטינן עילוי' [השתא מיפרק לא פרקינן פסולי המוקדשין מישחט שחטינן בכור בחוץ בתמי'] יעו"ש ומבואר מדברי הש"ס דבכור בעי מום גדול לשוחטו בחוץ ממה שצריך פסוהמ"ק לענין פדיון ומה דאינו מועיל בפסוהמ"ק כ"ש שאינו מועיל בבכור ונראה הטעם עפ"י דברי היראים סי' דהא דמטיל מום בבע"מ אסור מה"ת הוא רק בקדשים דאחר שנולד המום עדיין לא בטלא קדושתו שהרי צריך פדיון. אבל בכור דנאכל במומו ודינו מיד כפסולי המוקדשין אחר פדיון ליכא איסור מה"ת בהטלת מום אם יש בו מום יעו"ש ומבואר מזה דיש הבדל בין מום במוקדשים למום בבכור דמום דבכור הוא סילוק כל הקדושה וכפדיון דמי אבל מום דמוקדשים אינו כפדיון רק סילוק קדושת הגוף גרידא אבל עדיין קדיש להצריך פדיון. וזהו החילוק דכיון דמום דבכור מסלק הקדושה כמום וכפדיון מש"ה בעי מום גמור טפי ממום דקדשים שאינו מסלק כל הקדושה דעדיין צריך פדיון ושפיר אמר השתא מיפרק לא פרקינן מישחט שחטינן ופשוט. ולפי"ז נראה דבמקדיש אבר אחד לקדוה"ג באופן דלא אמרי' פשטה ושאר הבהמה חולין ראוי למיחשב זה עצמו למום מה שחסר מדין קרבן שאר הבהמה וחסרון כבעל מום דמי כמנחות (ט:) ועי' לשון הגמ' תמורה (יא:) דפריך אהא דאמר האומר רגלה של זו עולה דתמכר לצרכי עולות והא קמייתי בהמה מחוסרת אבר יעו"ש והנה שם כל הבהמה קדושה עכשיו ומ"מ קרי לה הש"ס מחוסרת אבר לענין שאינו יוצא ידי נדרו. כ"ש בזה שהשאר חולין דהוי זה כמחוסר אבר וזה סברת רש"י ז"ל דא"צ מום דזה עצמו הוי כמום מה שחסר קדושה מן שאר האברים. ואף שמ"מ בפועל אין בו מום מ"מ מצד הדין הוי זה כחסרון מום כיון דהשאר דין חולין עליו הוה זה ג"כ כמחוסר אבר וכדברי הש"ס אולם זהו רק במוקדשין דאינו צריך מום גמור כ"כ כיון דאינו מסלק כל הקדושה אבל בכור דהמום במקום פדיון ובתורת מתיר ומסלק כל הקדושה שפיר סובר השמ"ק דכל שאין בו מום בטבע אף שמצד הדין חשוב כחסר מ"מ אין בו דין מתיר במקום פדיון כן י"ל

יח) וראיתי בספר יראים (שפ"ג) ויש לישאול אחר דאמרו בע"ז (יג:) דלא אסור להטיל מום בבע"מ אלא במקום דחזי דמי להקרבה היכי אמרינן בבכורות (לג:) בבכור בעל מום [דאסור להטיל בו מום] והא לאו בר הקרבה הוא ולאו בר דמים הוא ויש לתרץ