שו"ת זרע אברהם קלג

תמורה דתמוה הטעם לשי' תוס' תמורה (כו.) דחצי בהמה עבדא תמורה וכ' כ"ת דכיון דחצי' קודש וחצי' חול הוי כלאים לרש"י מכות (כב.) ולכן אינה נעשית תמורה דהמימר בכלאים לא קדושין ולא מקדישין עכ"ד. בפשוטו נראה דכלאים המונע חלות תמורה הוא רק היכא דגם אחר שתחיל התמורה ישאר כלאים. אבל בזה דאם תחול התמורה יהי' כולו קודש ואין כאן כלאים כלל מדוע לא נאמר דבאין כאחת הפקעת הכלאים וחלות התמורה והרי מבואר בקידושין (ז.) דבהמה של שני שותפין הקדיש חציה וכו' ועושה תמורה יעו"ש הנה דלא אזלינן בתר תחלתו. דהיינו קודם שנעשה הקדש השני דהי' כלאים רק אמרינן דחוזר ומקדישה ונפקע הכלאים כן כשדנין לגבי תמורה גופא בחצי חול אף דעדיין כלאים הוא מ"מ נימא דחלה התמורה וכולו קודש ואינו כלאים כלל. ומה דרצה כ"ת לפרש ד' רמב"ם (בפ"א מתמורה הי"ז) המימר בכלאים וכו' הרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור וכו' יעו"ש דהכוונה כלאים של חצי קודש וחצי חול עכ"ד ז"א דלרמב"ם (בפ"ט מכלאים הי"א) קודש וחול אינן כלאים זה בזה רק בפסוהמ"ק ועי' במ"ל שם. ועוד כמ"ש דבאין כאחת הפקעת הכלאים וחלות הדין תמורה ואין זה כמימר בכלאים כלל

ובעיקר הדבר שמדמה כ"ת דין הקרבה. להרבעה והנהגה דכמו דאמר במכות (כב.) דהמנהיג פסוהמ"ק וכן המרביע פסוהמ"ק לוקה משום דחולין וקדשים שני מינים כן הוה כלאים לפסול מהקרבה ומדין תמורה לפענ"ד פשוט דאינו דמיון דבשלמא בהרבעה והנהגה דכתיב שם האיסור בתורה כלאים דהמכוון כלאים הוא עירוב מינים שפיר כיון דחולין וקדשים שני מינים גם זה בכלל כלאים דעירוב מינים הוא. אבל לגבי פסול הקרבה דאמר בכורות (יב.) דילפינן מדכתיב שה להוציא את הכלאים יעו"ש א"כ אינו מבואר בקרא כלל כלאים רק שה וממילא ידעינן למעוטי כלאים שאינו בכלל שה. והתינח כלאים בטבע אינו בכלל שה. אבל קדש וחול דשה הוי שפיר כשר חלק הקודש ואלו הי' כתיב כלאים לפסול מהקרבה שפיר הוה אמרי' דכל תערובת שני מינים בכלל כלאים הם. וראי' לזה מהא דבכורות (יב.) שם מהו לפדות בפסולי המוקדשין יעו"ש והלא פסוהמ"ק ודאי כלאים הוי כדאמר במכות (כב) ואין פודין בכלאים. וע"כ דכיון דבקרא לא כתיב כלאים רק דאין פודין משום דלא חזי להקרבה ולענין הקרבה כל שאינו כלאים בטבע בכלל שה הוא ופשוט. ודע כי לפי סברת כ"ת דלא אמרינן בחצי קודש וחצי חול גדר דבאין כאחת לענין תמורה רק דנין כאלו הוא קודם חלות יתכן ליישב התוספתא דבהמה חצי' קודש וחצי' חול דאינה נעשית תמורה (אף לשיטת תוס' דאין קדש וחול כלאים עי' מכות כב.) וזה למאי דאמר בב"ק (עט) גנב והקדיש חייב בד' וה' וביארו תוס' ד"ה גנב. ואיירי בקדשי בדק הבית כדמפרש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים דלא שייך למימר מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן כמו בקרבן מזבח שקרבן קרב לכפר על בעלים ונשחט לשמו ושם בעליו עליו יעו"ש ומבואר דסברתם דהא דאמר ב"ק (עו) דהקדש אינו כמכירה היינו בקרבנות הקרבים דנשחטים לשם בעלים הוי עדיין שם בעליו עליו אבל בקדשי בד"ה חשיב כמכירה מה שהקדיש דמה לי מכרו לשמים מה לי מכרו להדיוט. וכ"כ בזה

ונראה מסברא דגם במקדיש למזבח מה שאינו ראוי לקרבן דדינו להיות נפדה דמיו להקדש דג"כ חשוב כמכירה דאף דהוא לא הקדישו לבד"ה מ"מ הרי כל קדשים יש לגבוה קנין בהם והם נכסי גבוה עי' ב"ק (יב:) רק דכיון דבאין לכפרה אמרי' דמיחשב עי"ז רשות בעלים ע"ז וכהא דחולין (מ:) כיון דקניא לכפרה כדידי' דמי אבל בהני שאינם לכפרה שפיר הוי של גבוה דמאי נ"מ בזה שהקדישן למזבח הלא גם הקדש מזבח מכירה לשמים הוא וכיון דאינו לכפרה נסתלק שמו דבעליו לגמרי וזה ברור. ולפי"ז הא אמר בזבחים (יב.) אר"י בהמה של שני שותפים הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה יעו"ש ומבואר דכיון דבעת הקדש חצי הראשון לא הי' ראוי להקרבה שוב אינו חוזר ונראה. וא"כ נחזי בהא דבהמה חצי' קודש וחצי' חול דבע"כ מיירי שהיתה של שותפין והקדיש רק אחד דאלו של אדם אחד הרי פשטה קדושה בכולה וע"כ דהי' של שותפין דבכה"ג דדעת אחרת מעכבת לא אמרינן פשטה וכהא דקידושין (ז.) וא"כ ברור דאם חוזר עכשיו ומימר חצי השני' אף אם נימא דמהני התמורה ואמרי' בתמורה (יז:) נקיבה לרבות את התמורה דקריבה יעו"ש מ"מ בכה"ג תהי' רק קדושה ואינה קריבה דלא עדיפא תמורה מתחלת הקדש דאף שחזר והקדיש גם החצי השניה לא מהני להיות חוזר ונראה להקרבה וה"ה בזה לא מהני להיות הקדש חצי הראשון חוזר ונראה ולפי"ז בכה"ג דאינו ראוי להקרבה שוב אינו דומה להקדש מזבח לענין שיהי' נחשב ההקדש ברשות בעליו כי מאחר שאינו קרב ועומד לפדות הוי כמו מכירה להקדש דאין כאן כפרה לשם בעלים. ודמי לכל קדשי בד"ה דאמרינן דחשיב כמכירה בזה שהקדישו. וא"כ ניחא הטעם דאין ממירין בבהמה שחצי' קודש וחציה חול למאי דאמר בתוספתא תמורה (פ"א) דבהמת השותפין אינה עושית תמורה יעו"ש א"כ שוב בהמה זו שחציה קודש הוי של גבוה וחצי' החול הוי של הבעלים הוי כבהמה של שני שותפים דאינה עושית תמורה וכמו דחשיב מכירה להקדש במה שהקדיש דמה לי מכרו לשמים או להדיוט כן חשוב שותפות דמה לי שותפות גבוה ומה לי שותפות הדיוט. ועי' בפירוש רבנו חננאל ז"ל ב"ק (י"ג.) דלריה"ג דקדשים קלים הוי ממון בעלים מ"מ הוי גדר שותפות בישרא דידי ואימורין דגבוה יעו"ש]. ואף די"ל דאדרבה נימא דמהני ואם תעשה תמורה הרי לא יהי' שותפות דהרי נעשית כולה של גבוה מ"מ ז"א שהרי דנין על שעת חלות התמורה ואזי הרי החצי חול והוי בהמה זו בגדר שותפות שאינה עושית תמורה

ואמנם נראה דזה רק אם נימא דבעלי חיים נדחין ובהמה של שני שותפים והקדיש חצי' דקדושה ואינה קריבה וכזבחים (יב.) וקידושין (ז.) דאזי שפיר י"ל דאף דהקדיש חצי הראשון למזבח אין ע"ז דין קדשי מזבח להיות נחשב ברשות בעלים ככל קדשי מזבח דגנב והקדיש פטור דאינו כמכירה משום דכיון דלעולם לא יהי' חזי להקרבה אף שיחזור ויקדיש חצי השני שפיר מיחשב זה כקדשי בד"ה דהוי של גבוה לגמרי וחשוב איפוא בהמת השותפין. אבל למ"ד בע"ח אין נדחין וכשחזר והקדיש חצי השני קריבה א"כ הרי גם חצי הראשון יש עלי' דין קדשי מזבח דברשות בעלים קיימא דעומדת לכפר לשם בעלים שוב אין זה בכלל שותפות דגם חצי הקדש הוי עלי' דין קדוה"ג ועי' תוס' גיטין (מג:) ד"ה גמרי דאין לה פדיון בלי רעי' יעו"ש וכיון דעומדת להקרב לא לפדיון אין זה כנמכר לגבוה ואין בזה תורת שותפות דאדרבא גם ההקדש ברשות הבעלים עומד

ולפי"ז יתכן דהתוספתא כר"ע דהא אמר בכריתות (כח.) דפליגי ר"ש ורבנן דלר"ש בעלי חיים אין נדחין ולרבנן נדחין יעו"ש א"כ שפיר ממ"נ לרבנן הרי אינו עומד להקרבה והוי זה כבהמת השותפין דלא עבדה תמורה. ולר"ש דחוזר ונראה והוי הכל ברשות בעלים גם החצי שהקדיש דהא עומדת לכפר. שוב י"ל