שו"ת זרע אברהם קלא

בפדאו אף שבעת הנטיעה הי' הקדש כיון דמ"מ אשכח רווחא שפיר חייל וזה פשוט

אך לדברי המ"ל יתכן למאי דאמר בירושלמי ערלה (פ"א ה"א) סיפקה לזקנה פטור לח"ל פטור. להקדש חייב שהוא ראוי לפדותו ולחייבו יעו"ש ומבואר דהקדש אין עליו תורת פטור ערלה משום דבידו לפדותו ולסלק הפטור וע"כ י"ל דאף לפי סברת המ"ל דהקדש עצם פטור בערלה משום דאינו לכם מ"מ כיון דבידו לפדותו ולסלק את הפטור חשוב בר חיוב גם לענין זה למנות מעת נטיעתו כיון דנחשב לדינא בר חיוב אף שאינו מחויב בפועל כל שלא נסתלק שעבוד הקדש דמ"מ כיון דנסתלק חשוב מחויב למפרע ועי' בכס"מ פי' מעכו"ם והד' עתיקין. ולפי"ז אפשר דפדאו בשנה הרביעית יחשב רבעי דאף דלא הי' לו ערלה מ"מ כיון דבידו לפדותו מיחשב יש לו ערלה. ואפשר ג"כ דהא דמונין משעת נטיעה אינו מפאת שנחשב למפרע מחויב. רק הוא עצם דין בערלה דא"צ ג' שנים רצופין בחיוב רק דכך הוא מנין שנות ערלה משעת הנטיעה דגזה"כ דרק המשך הזמן שמשעת הנטיעה עד שלש שנים אח"כ אפשר להיות איסור ערלה ואין נ"מ אם מחויב או לא וצ"ע בכ"ז

ט) ובגוף דברי התוספתא (פ"א דערלה) דנטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה והקדיש ונטע ופדאו חייב בערלה הי' נראה טעם אחר בזה למאי דאמר בירושלמי ערלה (פ"א ה"א) דבעי אתרוג שנטעו למצותו מהו שיהי' חייב בערלה דקי"ל הנוטע לסיג פטור דבעי' שיטע למאכל ומיבעי לי' כיון שנטע לאתרוג לא הוי נוטע למאכל] ופשוט לי' דאם אומר את עצו [היינו שזה ככוונה לנטיעת עץ לא למאכל] אינו יוצא בו משום אתרוג [דגם לאתרוג בעי פרי יעו"ש. ומבואר דאם לא הי' צריך למצות אתרוג שיהי' עליו תורת מאכל הי' מיחשב נוטע למצות אתרוג כנוטע לסיג והי' פטור מן הערלה וזה י"ל הטעם דתוספתא פ"ב דפאה הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה דכיון דנטע להקדש הרי לא נטע למאכל דהקדש לאו בר אכילה הוא וכל שאינו נוטע למאכל פטור מן הערלה ועי' ירושלמי ערלה פ"א עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק וכו' חייב בערלה יעו"ש ובמ"א דקדקתי מדוע נקט דוקא כלאי אילנות ולא נטע שנטע כלאי הכרם וכלשון התוספתא דבפ"ב דפאה הנוטע כרם להקדש וכו' ה"נ נימא הנוטע כלאים בכרם חייב בערלה. ומוכח כמ"ש דכלאי הכרם שאסורין בהנאה לא מיחשב נוטע למאכל ופטור מן הערלה ולזה נקט רק כלאי אילנות דמותרין באכילה וכדתנן במתני' דכלאים פ"ד יעו"ש וברמב"ם פ"א מכלאים ה"ז יעו"ש שפיר הוי נוטע למאכל ועי' לח"מ פ"י ממלכים מ"ש בזה. אמנם י"ל דאיסור ערלה אינו חל על כלאי הכרם דלוקין עליהן שלכד"א כדאמר בפסחים (כד:) וערלה בעי כד"א כדאמר שם (כה:) וכהירושלמי פסחים (פ"ב) אין איסור קל חל על איסור חמור ועי' תו' פסחים (כה) ד"ה עיקרן דעצי כלאים חמירי מעצי ערלה יעו"ש]

ולפי זה ניחא התוספתא למאי דאמר בירושלמי ערלה (פא) נטעו למאכל וחזר וחישב עליו לסיג כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב נטעו לסיג ואח"כ חישב עליו למאכל כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב [ועי' שם בירושלמי דמשמע פשטות הדברים דלאו דוקא שבעת הנטיעה חישב שיהי' שנה שני' למאכל רק אף אם בשעת נטיעה חישב לסיג ואח"כ הוא דחישב שיהי' למאכל ג"כ חייב ועי' רמב"ם פ"י ממע"ש ה"ב ובמפרשי ירושלמי שם] וא"כ ניחא דנטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה דאף דנימא דזה שהקדיש חשיב מבטל מחשבת אכילה וכאלו חישב לסיג אבל הרי עכ"פ הי' בו עירוב מחשבת חיוב שהרי נטעו בעודו חולין והי' נוטע למאכל וכיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב וכן הקדיש ואח"כ נטעו ופדאו חייב דקשה כנ"ל הלא בעת הנטיעה הקדש הי' ולמ"ש כיון דכל פטורא דנטיעת הקדש משום שאינו למאכל א"כ שוב בזה שפדאו הרי הוה כמחשב למאכל ועירב בו מחשבת חיוב חייב ופשוט. אמנם לטעם זה דפטור הקדש משום דהנה כנוטע לסיג ודאי דאם הי' שלש שנים ערלה ואח"כ פדאו דאין בו דין רבעי וכדאמר להדי' בירושלמי (פ"א דערלה) נטע ג' שנים לסיג ומכאן ואילך למאכל אין בו משום רבעי וה"נ בהקדש דהוי כסיג ואף דבהקדש מונין לו משעת נטיעה וע"כ דחשיבא חלות החיוב משעת נטיעה מ"מ היינו רק אם הי' שנה אחת בר חיוב ערלה ונתערב בו מחשבת חיוב אמרי' דגם זו שהיתה לסיג נעשית בר חיוב דכיון שנתערב בו מחשבת חיוב חייב וכדברי הירושלמי אבל אם הי' ג' שנים בפטור שוב לא מהני אח"כ מחשבת חיוב למפרע כיון דעכשיו אינה מחשבת חיוב ערלה דנסתלקו השני ערלה ומש"ה אין בו דין רבעי וז"פ:

' י) ודע דיש להעיר דלפי טעם זה דנוטע להקדש פטור משום דאינו נוטע למאכל דיש חילוק בין נוטע להקדש בד"ה לנוטע לקדוה"ג כעין הא דתוספתא דמנחות (פ"י) המקדיש קמה למנחות פטורה מן המעשרות וברמב"ם (פ"ג ממעשר הכ"ה) יעו"ש ועי' רמב"ם פי"ג ממעשר הי"ט יעו"ש. וזה עפמש"כ תוס' בחולין (לו.) ד"ה דחיבת הקדש דמשוי אוכלא הוא רק בדבר שיש בו הקרבה למזבח לא בקדושת דמים ובדבר שאין בו הקרבה יעו"ש והנה ראיתי בא"נ חאו"ח שכתב דהנוטע להקדש לצורך קטורת דחשיב כנוטע למאכל משום דחיבת הקדש משוי לי' אוכל יעו"ש וזהו רק בקטורת דהוי קדוה"ג מהני בי' חיבת הקדש וה"ה בכל דבר הראוי להקרבה הוי כנוטע למאכל כגון קמה למנחות וכה"ג והירושלמי דפוטר בנוטע להקדש היינו בקדושת דמים דלא אמרי' בי' חיבת הקודש. אולם לא מסתבר לחלק בזה דמסברא נראה דנהי דחיבת הקודש משוי לי' אוכל היינו שיש עליו דין אוכל וחשיבתו לקבלת טומאה אבל אינו נעשה דבר מאכל וכמ"ש המנ"ח דמדמהני טבילה לכלי שרת מוכח דאינו נעשה אוכל יעו"ש מהא דפסחים (קח.) וסוף חגיגה. ומדוע זה נאמר בערלה דכתיב בי' מאכל דסגי במה שדעתו לנטעו לדבר שיהי' בו דין מאכל לקבלת טומאה כיון דמ"מ בעצמותו אינו מאכל וגם לא מסתבר שיהי' נחשב למאכל מפאת אכילת מזבח דאמר בחולין (פ"א.) דאכילת מזבח שמה אכילה יעו"ש כיון דמ"מ אינה אכילה לאדם ועץ מאכל היינו לאדם. [ובקטורת יש לדון בזה אם חשיב אכילת מזבח למ"ש תוס' זבחים (מב.) דהא דאמר דהמזבח מפקיע פסולים דמ"מ בדם ונסכים אינו מפקיע יעו"ש וכוונתם נראה דכיון דענין הפקעת פסול הוא משום דנעשה לחמו של מזבח וכרש"י זבחים (מ"ג:) וזה רק במה שהמצוה שיהי' נשרף במזבח חשיב לחמו אבל דם דאף אם נתקנח קיים מצותו עי' תו' זבחים (פ"ז:) ד"ה כלי יעו"ש וכן נסכים יורדין לשיתין עי' מעילה (יא:) וסוכה (מט:) יעו"ש ואין זה נחשב לחמו של מזבח כיון דאינו בחיוב להיות נשרף במזבח וזה נראה המכוון בספרי (פנחס פיסקא ) קרבני זה הדם לחמי אלו אימורין וכו' יעו"ש והיינו דכיון דהדם אינו בחיוב לשרוף אינו בכלל לחם ועי' ת"כ (פ' אמור) לחם מלמד על החלבים שהן קרוין לחם יעו"ש וא"כ למאי דאמר יומא (מה.) עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי קטורת יעו"ש ומבואר דענין הקטרת הוא רק שתעלה תמרתו לא שריפת הקטורת