שו"ת זרע אברהם קל

רק דפקע טיבלא. ואולי דכיון דכבר הפריש לא יהי' בו פטור לקוח דאין לקוח פוטר אחרי הפרשה ויהי' הפטור רק משום הפרשה [ובפשוטו יתכן הא דאמר רשב"א דמביאין מנחות בטבלן היינו דמותר להקדישן כהא דסוטה (יד:) דמביאה בכל"ש מתוך ביתו יעו"ש ועי' מנחות (פה:) כיון דפסל כבע"מ דמי יעו"ש. דבעי אם יש חיוב משום בעל מום במנחות ובתו' יומא (סג:) ד"ה זריקת כתבו דרק על המקדיש יש סברא דיהי' חיוב מצד בע"מ אבל לא על הקמיצה יעו"ש. ולזה אמר לשון דמביאין ולא אמר דמקריבין מנחות בטבל דאין ה"נ דאסור להקריב וגם לרשב"א תורם קודם הקרבה כדברי הירושלמי פ"א דתרומות דהגזבר תורם ובאתי רק להעיר

ז) ודע דלפי דברי הירושלמי (יומא פ"ח ה"ה) חלה וערלה צריכה דבעי אם חלה מכיון שהוא במיתה חמירה מערלה אף דחלה מותרת לכהנים באכילה וערלה אסורה לכל מ"מ מיתה חומר הוא יעו"ש יתכן ליישב התוספתא (פ"א דערלה) הקדישו ואח"כ נטע פטור (מן הערלה) "נטע ואח"כ הקדישו ופדאו" מאימתי מונין משעת נטיעתו יעו"ש וראיתי שהגר"א ז"ל הגיה להיפוך "הקדיש ונטע ופדאו" יעו"ש וברור דכוונתו דלישנא דתוספתא מבואר דרק אחר הפדיון הוא דיש חיוב ערלה אבל קודם פדי' פטור, אף דהנטיעה היתה בעת שהוא חולין וזה סותר הירושלמי שם דנטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה מובא ברמב"ם (פ"י ממע"ש ה"ז) ולזה גריס הגר"א ז"ל דפדיון מחייב לי' אף אם הקדיש ואח"כ נטע אבל נטע ואח"כ הקדיש חייב בלי פדיון ואולם להנ"ל יתכן ליישב התוספתא כגורסתינו. וזה דהנה בטעם התוספתא (דפ"א. דערלה) דהקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה ראיתי בקרית ספר (פ"י ממע"ש) דכתב דבהקדיש ואח"כ נטע אין איסור ערלה חל על איסור הקדש אבל נטע ואח"כ הקדיש איסור ערלה קדים יעו"ש ונראה מזה דאין זה עצם פטור בערלה שהקדש פטור מן הערלה רק הוא מגדר אחע"א דאין איסור ערלה יכול לחול על ההקדש ואה"נ אם אחע"א שפיר יש ערלה בהקדש. אולם יקשה דאמאי בנטע ואח"כ הקדיש חל איסור הקדש על ערלה והא רמב"ם (פ"י מתרומות הכ"ה) כתב ומפני מה חל איסור ההקדש על איסור התרומה וכו' מפני שהקדישה נאסרה על הכהן יעו"ש והתינח בתרומה אבל בערלה שאסורה לכל איך חל ההקדש עלי' דנהי דהאילן אינו באיסור ערלה אבל הפירות דאיסורין משעת נטיעה איך חל איסור הקדש. [ובמ"א דנתי לפ"ד ריטב"א בשם הרמ"ה ז"ל מכות (כב.) דהקדש אינו חל באיס"ה ועי' פסחים (כט) ובירושלמי פסחים (פ"א ה"ד) הקדישו אינו מוקדש ועי' תו' כריתות (יג:) וכבר האריכו בזה ואיך חל הקדש בערלה ואכ"מ] ואמנם ראיתי במ"ל (פ"א משמיטה ה"א) דכתב הטעם דהקדש פטור מן הערלה משום דכתיב לכם יצא הקדש שאינו לכם יעו"ש ודבריו ז"ל צ"ע דא"כ אמאי בנטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה והלא הפירות הגדלים באיסור הקדש הן ולאו לכם קרינן בהו. אולם יתכן דבהצטרפות שני הטעמים ניחא הא דנטע ואח"כ הקדיש דחייב להקדיש ואח"כ נטע וזה דכיון דקודם נטיעה לא הי' איסור ערלה הרי חל ההקדש וכיון דחל ההקדש שוב נפטר בעצם דאין ערלה רק במה שהוא לכם יצא הקדש שאינו לכם ולאו משום דאאחע"א לחודי' רק כיון דחל ההקדש הוה פטור עצם כי זה תנאי בדין ערלה שיהי' לכם. אמנם בנטע ואח"כ הקדיש דחל איסור ערלה שוב אמרינן דאין הקדש חל על ערלה ושפיר הוה לכם ויש בו חיוב ערלה

ולפי"ז יש ליישב התוספתא דנטע ואח"כ הקדישו ופדאו חייב דקשה כנ"ל דלמא לי' פדאו הא אף בלי פדיון ג"כ חייב ולמ"ש יתכן דכיון דהירושלמי בעי אם חלה המותרת לכהנים חמירא משום דיש בה מיתה מערלה שאינה רק בלאו א"כ לרבי דהזיד במעילה. במיתה עי' סנהדרין (פ"א:)

שוב הקדש דאסור לכל והוא במיתה הוה חמיר נגד ערלה אמנם לרבנן שם דהזיד במעילה באזהרה אין שום חומר להקדש מערלה. וא"כ ניחא דלדידן דקי"ל כרבנן וכרמב"ם (פ"א ממעילה ה) שפיר אם נטע ואח"כ הקדיש אינו חל איסור הקדש על ערלה שפיר יש חיוב ערלה אף בעת שהוא הקדש קודם פדי' דכיון דאינו חל איסור הקדש לכם קרינן בי'. אמנם התוספתא יתכן דאתיא כרבי דהזיד במעילה במותה א"כ הקדש חל על ערלה ושוב בנטע ואח"כ כיון דחל ההקדש שוב הרי אינו לכם ופטור בערלה ולזה אמר בתוספתא נטע ואח"כ הקדיש ופדאו דאחר הפדיון דנסתלק ההקדש חשוב לכם ויש לפלפל טובא בזה ורשמתי רק להעיר

ח) ובעיקר דברי התוספתא (לפי גירסת הגר"א ז"ל) הקדישו ואח"כ נטע ופדאו חייב ומונין משעת נטיעה ע"כ ומבואר מזה שני דינים חדשים הא' דפדיון מחייב לי' אף אם הי' הקדש בעת הנטועה. הב' דאף שבעת הנטיעה לא הי' בר חיוב ערלה כי הי' הקדש מ"מ אין מונין שנות הערלה מעת חלות החיוב שהוא שעת הפדיון רק משעת הנטיעה. והנה לטעם המ"ל דהקדש פטור מערלה משום דבעי' לכם וזה תנאי בדין ערלה יקשה באמת דמדוע נחשב לו שנות ערלה מעת הנטיעה כיון שאז בעצם לא הי' בו דין ערלה. ועוד יקשה ביותר דהרי בפשוטו כיון דאמר בתוספתא דמונין לו משעת נטיעתו ודאי דכל המנין מונין כן רצוני לומר בין של ערלה בין של רבעי וכמו דאם הי' שתי שנים בהקדשו ואח"כ פדאו ליכא איסור ערלה רק שנה א' כן אם יהי' שלש שנים בהקדשו ופדאו יתחיל דין רבעי וזה צ"ע למאי דאמר בירושלמי (פ"א דערלה) ) כל שאין לו ערלה אין לו רבעי ועי' בתוספתא (פ"ו דמנחות) דבעת הכיבוש לא נהג רבעי כיון שלא הי' ערלה בחיוב רבעי וכ"כ בזה יעו"ש. וא"כ לפ"ד המ"ל דהקדש פטור עצמותי הוא א"כ לא הי' בו דין ערלה ואיך יש בו רבעי ופשטן של דברים דמונין לו משעת נטיעתו בין לערלה בין לרבעי. ועוד יש להעיר דהא בפשיטו בנטע ואח"כ הקדיש דחייב בערלה אף שחל איסור הקדש על הפירות ולאו לכם קרינן בי' וע"כ לומר דרק על שעת הנטיעה הוא דדנין בתנאי זה דלכם אבל בהמשך זמן גידולן של פירות אין נ"מ בזה אם הוי לכם או לא וא"כ צריך מובן מדוע בהקדיש ואח"כ נטע ופדאו חייב הלא מכיון דהכל תלוי בשעת הנטיעה א"כ כיון דנטיעה בפטור היתה שלא הי' לכם אמאי חייב בפדאו וכמו דאם היתה נטיעת חולין המחייבת אין זה שנעשה הקדש אחר הנטיעה יכולה ליפטור כמו כן איך זה שנעשו חולין אחר הנטיעה יכולין לחייב נטיעת הקדש [ודוח"ל דתרויהו בעינן לפטור]. ואמנם לטעם הקרית ספר דמש"ה הקדש פטור מן הערלה משום דאין איסור ערלה חל על הקדש ניחא שפיר הא דמונין לו לשנות ערלה משעת נטיעה דכיון דבעצם יש בו דין ותורת ערלה רק דאאחע"א שפיר אח"כ כשפדאו ומשכח רווחא לחול אמרי' דחל למפרע ג"כ עליו תורת ערלה דכל שההמנע מצד אאחע"א חשיב בעצמותו ישנו לאיסורו עי' יבמות (לג:) דחל לענין לקוברו וכו' יעו"ש. וכן ניחא דמונין גם לרבעי משעת הנטיעה דהא דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי היינו אם בעצמותו אין בו דין ערלה אבל זה יש בו תורת ערלה רק שא"א לחייב עליו. וכן ניחא הא דחייב