שו"ת זרע אברהם קכט

ממנה איסור טבל ויהי' ניתר רק סברת תוס' דכשדנין על חלות שם תרומה הוי כמו פטור כיון דא"א לחול בתבואה זו שם פטור וזה חסרון בהמתיר וא"כ ניחא דלא הביאו הירושלמי שהרי בהא דירושלמי הוה פטור גם בניתר דהא נשאר איס"ה ואינו ניתר כלל ודו"ק

ה) ודע דהגרעק"א ז"ל בפסחים (לג.) כתב דאיס"ה לא מהני בי' קריאת שם תרומה ומובן לשון ירושלמי דנקט "הפריש מצה" על החמץ. משום דחמץ אינו יכול להפריש ויש לדון מדברי הירושלמי תרומות (פ"א ה"א) אתם פרט לתורם את שאינו שלו מה את עביד לי' בתורם את שאינו שלו או בתורם את של חבירו [בעי אם הא דאינו תורם שאינו שלו הוא משום דרשות אחרים עליו או משום דאינו שלו] נשמעינה מן הדא הפקיר כריו ומרחו חזר וזכה בו אין תעבדיני' כתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה יעו"ש ובמפרשים והנה לצד ספק זה דרק של חבירו אינו יכול לתרום אבל של הפקר תורם י"ל דגם איס"ה הוי כהפקר עכ"פ ומהני קריאת שם תרומה ועי' תוס' יבמות (פ"ט.) ד"ה שהפקר עי"ש. ועי' ריטב"א ע"ז (נ"ג:) אמנם יתכן דתרומה כיון דהוא ענין קדושה לא מצי מקדיש אם אינו ברשותו אף שאינו של אחר וכמו בהקדש דאמר בחולין (קלט.) דחזא קן ואקדשי' וכו' מי מצי מקדיש יעו"ש הנה דגם הפקר אינו יכול להקדיש ועי' ב"ק (סט וכוונת הירושלמי בהפקר יתכן באופן שבידו לזכות וכהא דאמר בנדרים (לד.) ראה ככר של הפקר וכו' ובר"ן שם ובפי' הרא"ש בשם הר"א ממיץ דבתוך ד' אמות כיון דבידו לזכות מהני ההקדש וראה בירושלמי ב"מ בנתונים תוך ד' אמות יעו"ש וה"נ הכוונה שבידו לזכות מהני קריאת שם תרומה אבל איס"ה שאין בידו לזכות לא מהני קריאת שם תרומה ובזה מדוקדק לשון הירושלמי בתרומות שם הפקיר כריו ומרחו וחזר וזכה בו דלמאי זה נקט דחזר וזכה בו כיון דסובר דמהני תרומה בהפקר. אמנם למ"ש דרק היכא דבידו לזכות מהני שוב שפיר בעי' חזר וזכה בו דגם בהקדש כן אם זכה לבסוף הוא דחל ההקדש וכמו שהכריח הקצות (ריב סק"ד) יעו"ש וה"נ בחזר וזכה מועיל למפרע הפרשה בעודו הפקר. ודריש למעט מאתם דאינו מועיל בתרומה מה שבידו לזכות ובאתי רק להעיר

ו) וראיתי בתוספתא דמנחות (פ"י) המקדיש קמה למנחות פטורה מן המעשרות רשב"א אומר מקטפין כו' ומביאין מנחות בטבלן יעו"ש. ודברי רשב"א צ"ע כי איך מביאין מנחות בטבלן הא אינו ממשקה ישראל וכפסחים (מח.) וזבחים (פח) והי' נראה למאי דאמר ב"ק (עו) דגנב והקדיש פטור מד' וה' דהקדש אינו כמכירה ובתו' ב"ק (עט) ד"ה גנב וכו' כתב דזה רק בקדשי מזבח שלכפר לשם בעליו אבל בקדשי בד"ה שנפדין שפיר הוי כמכירה וחייב ד' וה' יעו"ש. ולפי"ז נראה דבמנחות דעד שלא קידשו בכלי נפדין כדאמר במנחות (ק:) א"כ יש לגבוה בי קנין ממון קודם נתינה לכלי שרת דאף דעומד להתקדש בכלי ולהיות קדשי מזבח מ"מ בשעתו בר פדיון הוא וכמכור הוא להקדש דכל שיש לגבוה זכות ממון בזה הוי כמכירה דמה לי מכרו לשמים מה לי מכרו להדיוט וא"כ יתכן טעמי' דרשב"א דכיון דהקדיש הטבל יאמר בזבחים (פח.) דקדושה חלה אף שאינו ממשקה ישראל ועיי"ש דאף קידוש כלי מהני ליפסל יעו"ש ושוב כיון דהקדיש והוה כמכירה הרי נעשה כלקוח דמה נ"מ אם הלוקח הדיוט או הקדש ושוב פקע טיבלא גם מבעלים ושפיר הוי ממשקה ישראל (וסובר כשי' תו' ב"מ (פח.) דלקוח אחרי מירוח מיפטר)

ולכאורה יקשה בהא דתנן בפאה (פד) דאם הקדישן אחר מירוח ופדאן דחייב במעשרות והלא הי' לקוח ביד הקדש לפי הנ"ל דהקדש כמכירה ממילא הוי לקוח. ואולם י"ל דכיון דמסתמא הפודה הוי הבעלים וכדאמר בירושלמי מעשרות פ"א מאחר שאומרים לו פדה ראשון יעו"ש א"כ הרי כ' תו' גיטין (כג:) דהמוכר וחזר ולקחו דמחייב במעשר יעו"ש והפודה הרי הוה כחזר ולקחו ובאחר שפודה שפיר ממ"נ או דכבר נפטר מצד לקוח דהקדש. או דהא הוא עצמו לוקח הוא. אבל שפיר בעת שהוא הקדש י"ל דפקע טיבלא מצד לקוח דהקדש ועי' ירושלמי ב"ק (פ"ז ה"ד) הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתטבול למעשרות מתיב ר"ל גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר ודכוותה הפודה אינו כלוקח ובפנ"מ שם ביאר דלענין שיקבע למעשרות מתורת מקח הקובע ואכ"מ במה שיל"ע בד' ירושלמי לפ"ד]

ואמנם בירושלמי תרומות (פא) אהא דבעי בתוכם הפקר אם הוי כתורם שאינו שלו ופשוט מהא אכל תרומת הקדש ותני ר"ה הקדיש טבלו ומאן קתרם הגזבר [הנה דגזבר תורם שאינו שלו כיון שאינו של אחר] א"ר אידי תפתר שהגזבר כבעלים יעו"ש וזה לרבנן דאין על הקדש תורת לקוח ליפטר שפיר הקדש תורם אבל לרשב"א י"ל דסובר דפקע טיבלא

עוד י"ל דהא קשה בירושלמי דאמר דהגזבר תורם טבל הקדש והרי אין שירי' ניכרים כפסחים (לג.) דכולו אסור הוא. ונראה דחשיב שירי' ניכרים מפאת שניתר לגבוה דטבל אסור לגבוה ואחר הפרשה ניתר. אמנם זה תליא בדין תרומה אם כשרה למנחות דבתוספתא פ"א דמעילה איתא דאין מביאין מנחות מן התרומה וכן הוא שי' רש"י זבחים (פח.) ותוס' שם כתבו דמשום שמותר לכהנים חשוב מן המותר לישראל יעו"ש וא"כ הא זה ברור דמכיון דבעי' שירי' ניכרים ואם כולו נשאר אסור לא מהני דה"ה אם כולו ניתר דג"כ לא מהני דהא אין השירים חלוקין מתרומה וזה לא מיקרי שירי' ניכרים וא"כ תליא בזה דאם אין מביאין מנחות מתרומה שפיר הוי שירי' ניכרים לגבוה דהטבל ניתר לגבוה והתרומה אסורה. אבל אם מביאין מנחות מתרומה א"כ ממ"נ בהיתר אכילה ליכא שירי' ניכרים דהכל אסור כיון דהקדש הוא ולגבוה הרי גם התרומה מותרת וכשהכל מותר אין כאן שירי' ניכרים וזה י"ל דת"ק בתוספתא דאין מביאין מטבל משום דאין מביאין מתרומה. אבל רשב"א סובר דמביאין מתרומה א"כ ליכא הפרשה דאין שירי' ניכרים ולכן סובר דמביאין מן הטבל דכיון דטבל של הקדש לדידי' לאו בר הפרשה פקע טיבלא ושפיר אמרי' דחל ההקדש וממילא אינו באיסור טבל. וחכמים סברי דנהי דליכא טבל בלתי ראויות הפרשה אבל לא זה שכבר חל איסור טבל אינו נפקע ע"י שנעשה אינו ראוי להפרשה. ואמנם לירושלמי פסחים (פ"ב ה"ג) דאיסור טבל והפרשה אינם תלוים זה בזה ואף אם אינו ראוי בתחלתו להפרשה נסתר זה ובגוף הקושיא דאיך מהני הפרשת תרומה בהקדש הא אין שירי' ניכרים בפשוטו י"ל כדאמר הירושלמי ערלה (פ"א) סיפקה להקדש חייב שבידו לפדותה יעו"ש דחשיב בר חיוב עי"ז ועי' ירושלמי חלה (פ"ד) ובכמה דוכתי כן י"ל דחשיב שירי' ניכרים משום דבידו לפדותה. אך לצד הבעי' בירושלמי ב"ק (פ"ז ה"ד) דפודה כלוקח א"כ נהי דנימא דההקדש אינו כלוקח אבל הפודה זה הוי כלוקח א"כ לדעת תו' ב"מ פ"ח יפטר הפודה מצד לקוח ושוב אין זה בגדר שירים ניכרים כיון דעכשיו כולו אסור ומה שיהי' ניתר ע"י פדיון הלא אז לא יהי' הפטור מצד הפרשה