שו"ת זרע אברהם יב

דכלו לו חדשיו שחיטת אמו מטהרתו וכו' עכ"ל. ומבואר דהוקשה לו כקושית כת"ר ותוכן כוונת תירוצו עפ"י דברי הש"ס תמורה (דף י"א.) לימא כתנאי השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבע חי קתני חדא אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה ואינה נאכלת אלא לפנים מן הקלעים ואינה נאכלת אלא ליום אחד ותניא אידך נאכלת לכל אדם ונאכלין בכל מקום ואינן נאכלין בעזרה מאי לאו תנאי הוא דמר סבר קדושה חלה על עוברין ומר סבר אין קדושה חלה על עוברין [קס"ד דולדות קדשים לכ"ע בהויתן הן קדושים כשהן נולדים ולא במעי אמן ופליג במפריש בהמה מעוברת דלת"ק כיון שהוא מעוברת בשעת הקדש קדושה חלה על העוברין מכח עצמן וקדוש לאלתר במעי אמו דלא כוולדי קדשים שמכח אמי' הוא דקדוש ולתנא בתרא אין קדושה חלה עליו אלא מכח אמו וכשאר ולדי קדשים הוא דבמעי אמו חולין הוא ובהויתו הוא דקדיש רש"י] לא הני תנאי בהא קמיפלגי דמר סבר ולדות קדשים בהויתן הם קדושים ומר סבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים [לא במפריש בהמה מעוברת מיירי אלא בבהמת קדשים שנתעברה ופליגי אם במעי אמו חלה קדושה בולדות קדשים או לאחר שנולד] ע"כ ומתבאר מזה דטעם מ"ד דנאכלת לכל אדם משום דסובר דבהויתן הן קדושים וזה שלא הי' לו הוי' אינו קדיש ולפי"ז חידש הלח"מ ז"ל דדוקא בעובר שלא כלו לו חדשיו הוא דאינו מיחשב הוי' ליקדש. אבל בעובר שכלו לו חדשיו חשיב הויתו עי"ז שיצא לאויר העולם משנשחט דולד גמור הוא ולכ"ע קדוש ולכן ניחא רמב"ם ז"ל דכתב הטעם דנאכלת כבשר החטאת שולדי הקדשים במעי אמן הן קדושים שפיר הוצרך למינקט בן ד' שלא כלו לו חדשיו דבזה הוא דצריכין לטעם דבמעי אמן קדוש אבל בן ה' שכלו לו חדשיו אף למ"ד בהויתן הוא דקדושין ג"כ קדוש. זה תוכן כוונתו כמבואר

ב) ונתבונן בדבר הנה בענין זה דולדות קדשים יש לחקור בזה בג' דרכים הא' י"ל דחלות הקדושה למ"ד בהויתן קדושים הוא ע"י פעולת הלידה דכמו דמצינו בבכור שבמעי אמו חולין הוא וביציאתו מן הרחם. הרחם מקדשו כמפורש במס' בכורות בכמה דוכתי ועיין בש"ס (חולין ס"ט:) גבי יצא שליש דרך דופן ושני שלישי דרך רחם וכו' למפרע קדוש או מכאן ולהבא קדוש יעוש"ה ועי' תוס' בכורות (ל"ה.) בד"ה איכא ובתוס' תמורה (כ"ד:) בד"ה אמר וה"נ בולדות קדשים אף דבמעי אמן חולין הן מ"מ גזה"כ דפעולת הלידה מקדשתו. ולפי"ז י"ל דכמו בבכור דקדושתו מעצמו בעי דרך לידה שהרחם יקדשו כן בולדות קדשים דקדושתן מכח אמן בעינן הוויתן דרך רחם ואזי ברגע הלידה תפסתינהו קדושת אמן. הב' י"ל דלאו דוקא ברגע הלידה חלה הקדושה רק הענין דכיון דיצירתן מכח אם קדשים הי' ראוי לחול עליהם קדושת אמן תיכף משנוצרו וכמו דס"ל באמת למ"ד במעי אמן הן קדושים. רק מ"ד זה סבירא לי' דכ"ז שאינו נגמר להיות הוי' בפ"ע בעולם אינו תופס קדושת אמו אבל משנגמר ויצא לאויר העולם נתפס בו קדושת אמו ולפי"ז אין נ"מ באיזו אופן יצא לאויר העולם אם דרך רחם או דנמצא במעי אמו והוציאו דכל שנפרד מן האם מחשב הויתי ליקדש ואינו דומה לבכור שבפטר רחם תלא רחמנא. דזה הוא ברגע הלידה לכך בעינן דרך לידה משא"כ ולדות קדשים שמכח קדושת אמן מיקדש לא מחמת עצמו אין נ"מ אם יצא דרך לידה או לא. הג' י"ל דענין זה דבהויתן הן קדושים ולא במעי אמן הוא תלוי רק בשם ולד דכ"ז שלא כלו לו חדשיו אין עליו שם ולד וליכא גזה"כ דיקדוש מכח דין דולדות קדשים עי' תמורה (ל"א:) בתוס' ד"ה ואפילו ובתמורה (י"ז:) אם זכר לרבות הולד וכן הוא בבכורות (ט"ו) ובתו"כ ויקרא פט"ז עיי"ש אבל בזמן שכלו לו חדשיו והוא חי יש לו שם ולד גמור ליקדש אף במעי אמו לכ"ע ועי' תוס' ע"ז (דף כ"ו.) בד"ה סבר דכתבו דהא דאמרינן בש"ס שבת (ק"ז:) הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' דחייב משום עוקר דבר מגידולו דהיינו רק בלא כלו חדשיו אבל אם כלו לו חדשיו כבר פסקו גידוליו עיי"ש ומבואר מזה דאף אם הוא במעי אמו מיחשב הולד הוי' בפ"ע כיון דפסקו גידוליו וליכא תו חיוב משום עיקר דבר מגידולו ועי' במאירי (שבת ק"ז:) דברים מחודשים ואכ"מ [ועי' במג"א או"ח של"ט סקט"ו בשם הרמב"ן דישראל נהרג על עוברין כשמתה אמו יעו"ש ועי' בהגהת רעק"א ז"ל ליו"ד סי' י"ד דדן בהא דחולין (דף עד:) דבעי אם מהני שחיטה לעובר במעי אמו. דרק כשאמו בחיים אבל כשמתה האם הולד כנולד דמי יעו"ש וה"נ י"ל דכלו חדשיו וחי הוי מיקרי ליקדש ותופס קדושתו גם במעי אמו אף למ"ד זה דבהויתן הן קדושים

ג) והנה בש"ס זבחים (דף קיד.) אהא דקאמר וקסבר ולדות קדשים בהויתן הן קדושין פירש"י ז"ל בהויתן הן קדושין "בלידתן" מתקדשת עיי"ש ומפשטות לשונו ז"ל משמע דפעולת הלידה הוא המתפסת קדושת האם על הולד. אבל בלא לידה לא הי' מתקדש הולד ועיין בתמורה (דף י"א.) בפירש"י ז"ל בד"ה לא כתב וז"ל סבר ולדות קדשים בהויתן הן קדושים כשהן נולדים הם קדושים ולא במעי אמן וכן כתב עוד בתמורה (דף כ"ה.) בד"ה בהויתן כשהן נולדים עיי"ש ואינו מבואר אם תליא בפעולת הלידה שבאמן כעין בכור דהרחם מקדש וכשלאו לידה כדרכה לגבי אמן אינו מתפיס קדושה. או דבולד הנולד תליא מילתא דבמה שהן נולדים ומופרדין בפ"ע שיש להם הוי' בעולם חלה קדושתם מעצמם וכל דלגבי הנולד מיחשב שהוא מן הנולדים קדוש הוא אף דלגבי הלידה גופי' לאו לידה הוא. ועיין רש"י זבחים (דף צח.) בד"ה ולדות קדשים בהמות קדשים כשהן נולדים הוא דקדשי ולא במעי אמן יעו"ש ועי' רש"י מנחות (פ"ג.) בד"ה דקסבר כשיולדו הוא דקדשי יעוש"ה

ועיין תוס' (בכורות ט"ו: בד"ה מה בכור) דכתבו דאף למ"ד בהויתן הן קדושים אינו דומה לבכור שיכול לשנותו במעי אמו לזבח אחר כתמורה (כ"ד:) דשאני בכור דאינו קדוש כלל קודם שנולד אבל הני עומדין ליקדש מכח אמן שבקדושה כבר יעו"ש ומזה משמע דא"צ דרך לידה דוקא דאל"כ עדיין אינו מבורר שעומד ליקדש ואינו מוכרח

ואולם מדברי הלח"מ הנ"ל מבואר דלמ"ד בהויתן הן קדושים היינו כדרך הב' דלא בעי כלל מעשה לידה רק שיצא לאויר העולם דהא בשוחט את החטאת ומצא בה עובר שכלו חדשיו אין כאן לידה כלל ומ"מ כתב דמתקדש במה שיצא לאויר העולם ומבואר דעיקר תלוי במה שהיא הוי' בפ"ע בלי שום פעולת לידה וגם מבואר מדבריו דאינו מיחשב הוי' ליקדש כ"ז שהוא במעי אמו ולא אמרינן דכיון דפסקו גידוליו וחי הוא יחשב זה הויתו ליקדש דהא דקדק ז"ל בדבריו "ואפי' למ"ד בהויתן הן קדושים הרי יצא לאויר העולם" ומפורש דאף דכלו חדשיו מ"מ בעינן שיהי' לו הוי' בפ"ע מופרדת מן האם ואזי הוא דתופס קדושת אמו אבל במעי אמו אינו קדוש אף דכלו חדשיו והא דכתב דכשכלו חדשיו אין נ"מ בין מ"ד במעי אמן הן קדושים ובין מ"ד בהויתן הן קדושים הכוונה דאחר שנשחטה האם והוציא הולד אזי שניהם שוים דבכלו חדשיו מחשב זה הויתו ליקדש אבל מ"מ יש חילוק בדבר דלמ"ד במעי אמן הן קדושים חלה הקדושה על הולד