שו"ת זרע אברהם קכח

מירוח חשיב שעת הכושר וה"ה די"ל כן לענין לאו דטבל אמנם נסתר זה מהירושלמי דהא אמר שם לענין חלה ארבעת רבעין בפני עצמן וחימצן וארבעת רבעים בפ"ע וחימצן ועירבן אם התרו בו משום אוכל טבל אינו לוקה משום אוכל חמץ לוקה אין איסור קל על איסור חמיר יעו"ש ומבואר דאלו הי' איסור חל על איסור שפיר יש שם טבל אף שהחמיץ קודם שעשאן עיסה והפטור רק לענין מלקות משום דאין אחע"א והרי מפורש במשנה חלה (פ"ב מ"ה) המפריש חלתו קמח אינו חלה יעו"ש ועי' בר"ש פ"א דתרומות מ"ט הטעם דבתרומה מהני בדיעבד בלא נגמרה מלאכתה ובחלה לא מהני יעו"ש ומבואר בירושלמי (פ"ד דחלה ה"ב) אהא דתנן במתני' הנוטל חלה מן הקב ר"ע אומר חלה וחכ"א אינו חלה ר"ע מדמה לה לפירות שלא נגמרו מלאכתן עבר והפריש מהן תרומה הרי זה תרומה ורבנן מדמה לה לתבואה שלא הביאה שליש [במהרא"פ גריס "למחוברים" דלא מהני שם תרומה אף בדיעבד] חזרו לומר אינן דומין לא לפירות שלא נגמרה מלאכתן ולא לתבואה שלא הביאה שליש. אלא ר"ע מדמה לה לאומר הרי זו תרומה על הפירות האלו לכשיתלשו ונתלשו דהוה תרומה למפרע ה"נ הוה חלה למפרע יעו"ש ומבואר מזה דאף ר"ע דסובר דהמפריש מן הקב מהני אין הכוונה דזהו שיעורו לחלה דז"א דגם ר"ע בעי ה' רבעים קמח והא דמהני בדיעבד קריאת שם הוא רק לאחר שהוסיף כשיעור ומדמה לה למפריש במחובר לכשיתלש דמהני ועי' ברי"ט אלגזי ה' חלה מ"ש בדברי הירושלמי יעו"ש

ולפי"ז הרי בכל מחובר דמהני ג"כ הפרשה כזו לאחר שיתלש אמר בש"ס פסחים (לג.) דמיחשב שלא הי' לו שעת הכושר באחמיץ במחובר וע"כ כיון דבשעתו לא מהני רק לכשיתלש אין זה שעת הכושר וה"נ קודם שנצטרף כשיעור דדומה למחובר שפיר גם לר"ע אינו שעת הכושר ומכ"ש לדידן דפסקינן כרבנן כרמב"ם (פ"ו מבכורים) ובש"ע יו"ד (סי' שכו יעו"ש) ודאי דאין זה שעת הכושר וא"כ כשעשה עיסה מארבעת רבעים שאין בו שיעור חלה וחימצן הרי הי' חמץ קודם שעת הכושר איך מהני לחול אח"כ איסור טבל ומוכח דלירושלמי חל טבל על איסדה בכל ענין. [ועי' בירושלמי פ"ג דחלה ה"א דר"ע הוא וכו' ולא למפרעו הוא קדוש יעו"ש ובס' ניר באורך ועי' בר"ש פ"ד דחלה מ"ש בירושלמי הנ"ל ואכ"מ]

והנראה בשיטת הירושלמי דהנה בבכורות (י"ב.) מייתיבי האוכל מעיסת שביעית עד שלא. הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי וכו' לאכלה ולא לשריפה וכו' ובארו תוס' ד"ה כיון כו' דלא מהני הפרשה מכיסה אחרת כיון דלא מהני מגופה הוי כמן החיוב על הפטור יעו"ש ומבואר דעיסת שביעית אם לא מהני הפרשה נסתלק גם דין טבל ועי' רש"י זבחים (עה:) ד"ה דאלו שביעית לאו בת תרומות ומעשרות יעו"ש ואכ"מ] דהא אמר דאם א"א להפריש ליכא חיוב מיתה להאוכלה

אמנם בירושלמי פסחים (פ"ב ה"ג) הפריש מצה על חמץ אר"ז כל תרומה שאינה מתרת השירים לאכילה אינה תרומה ושם אמרינן הפריש חמץ על מצה אר"ז מאחר שאילו ממנה עלי' אינה תרומה אפי' הימנה למקום אחר אינה תרומה יעו"ש ומבואר דשיטת הירושלמי דלא מהני הפרשה לטבלו של חמץ לא מגופה ולא ממקום אחר ועי' פסחים (לג.) ולפי"ז מוכח דסובר הירושלמי דחלות איסור טבל אינו תלוי בדין הפרשה דהא אמר בעושה עיסה מארבעת רבעים קמח וחימצן הוי טבל אף בלא שעת הכושר ורק לענין מלקות אינו לוקה משום דאאחע"א וכדברי הירושלמי שם הנה דיש איסור טבל אף דליכא חובת הפרשה שהרי אינו ראוי להפרשה וכנ"ל. ועי' בריט"א הלכות חלה יעו"ש ובירושלמי רפ"א דמעשרות ונראה בזה למאי דכתבו תוס' ב"ב (פ"א.) ד"ה ההוא דביכורים שאינם טובלין הוי חובת הגוף והנך דטבלי חשיבי חובת הארץ יעו"ש ומבואר סברתם דזיקת טבל אף שנגמר לאחר מירוח מ"מ סיבת איסורו הוא הגידול בארץ רק גמר חיובו בפועל הוא לאחר המירוח דהא גדל בחיוב חייב גדל בפטור פטור ושורש החיוב מתחיל מעת הגידול והוי חובת הארץ אבל מה שאינו טובל הוי רק מ"ע אקרקפתא דגברא ואינו חובת הארץ [ובמ"א ביארתי ענין זה באורך והעירות מהא דפירות א"י שיצאו לח"ל וכן פירות ח"ל שנכנסו לא"י ואכ"מ]

ולפי"ז דאיסור הטבל של זיקת תרומה וחלה תלוי בגידול התבואה יתכן דסובר הירושלמי דבגידול תליא מילתא וזה דאיסור חמץ וע"ז שלא הי' בעת גידול התבואה שפיר אף דאינו בהפרשה מ"מ אין פסוק ההפרשה מסלק איסורא דטבל כיון שבעת חובת הארץ שזהו הסיבה של איסור טבל הרי הי' בחיוב ולכן אמר דתלוי חלות לכל ללקות בדין איסור חל על איסור אבל בעצם הוי טבל כי חשיב חל חיובו לענין שם טבל בעת גידול התבואה וא"כ ניחא התוספתא דכלאי הכרם דמי פטורין ממעשרות דבזה דגדל בפטור שפיר נסתלק מזה דין טבל כיון שפטור הפרשה הי' בעת הגידול מהני להפקיע שם טבל לגמרי [וראה בתוס' ע"ז (נ"ו.) ד"ה שמותר כו' ויש דוחין כו' תרומה ראוי' משעה שהוא בענבים אבל דבר תימא הוא להחשיבה טבל לתרומה קודם מירוח יעו"ש ועי' תו' נדה (ז.) דכתבו כן יעו"ש וגם זה כסברא הנ"ל דהגידול בחיוב משוי זיקת טבל ואכ"מ ובמ"א הארכתי בהא דנדרים (נח:) והרי מעשר דאיסורו עי' קרקע ומשוי שאני מעשר דיגון הוא דגרים] (ודע דהא דכלאי הכרם פטור ממעשרות בפשוטו דאין שירי' ניכרים וכטעמי הש"ס פסחים (לג.) וכל דברינו הוא רק לענין איסורא דטבל אבל הפרשה לא מהני אך יש לעורר בלשון התוספתא פטורין מן המעשרות לדעת הר"ש (בפ"ג דתרומות) דמעשר א"צ שירי' ניכרים ואכ"מ]

ד) ובעיקר דברי תוס' בבכורות (יב:) דכתבו בעיסת שביעית אם אינו יכול להפריש מגופה גם ממק"א אינו יכול להפריש דהוי כמו מן החיוב על הפטור ראיתי שהתעוררו דמדוע לא הביאו הירושלמי דפסחים (פ"ב ה"ג) מאחר שמינה עלי' אינה תרומה אפי' הימנה למקום אחר אינה תרומה יעו"ש. ונראה לחלק. דהנה בהא דאמר פסחים (לג.) דהמפריש תרומת חמץ אינה קדושה משום דבעי' ראשית שיהי' שירי' ניכרים יעו"ש י"ל בזה ב' גדרים הא' דהחסרון בהמתיר רצוני לומר דאף דהטבל יכול להיות נפקע אף אם אינו ניתר באכילה מ"מ כיון דהתרומה הוא המתרת ובזה אין פועל היתר מש"ה לא מהני הב' י"ל דהדין דשירי' ניכרים הוא בהנותר היינו דלא פקע איסור טבל רק אם נותר באכילה ע"י קריאת שם תרומה ונ"מ בהא דהפריש מצה על מצה וחמץ דאם הדין דשירי' ניכרים הוא תנאי בהמתיר דבעי' שיפעול היתר הרי בזה שפיר הא התרומה פועלת היתר בשירים דמצה וחל שם תרומה וממילא פקע איסור טבל גם מהחמץ דלהפקעת טבל א"צ שיהי' ניתר אמנם אם שירי' ניכרים הוא תנאי בניתר שוב בכה"ג אינו נפקע איסור טבל אם אינו ניתר. ולפי"ז הרי תוס' בבכורות (י"ב:) דכתבו על עיסת שביעית דהוי כמו מן החיוב על הפטור הלא הניתר שפיר בר חיוב הוא דהרי הי' נפקע