שו"ת זרע אברהם יא

קדוש או מכאן ולהבא הוא קדוש וכמו דפלוגי גבי בכור דמרחם קדוש ה"נ בולדות קדשים. ונ"מ לגבי הטלת מום דפשיטא דלמ"ד בהווייתן הן קדושים דיכול להטיל בו מום במעי אמו ואכמ"ל

ד) ודע דבזה דכתבנו (באות א') דאם לא ידע אין הסכין מקדש להולד יש ליישב לפי"ז הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מה' פסולי המוקדשין הלכה כ"ג) דכתב דם הקדשים שנתערבו בדם פסולי המזבח או בדם הקדשים שנפסלו בשחיטה כו' ואפילו קרבו כל הכוסות חוץ מאחת ישפך לאמה יעו"ש וקשה לי הא הוא ז"ל פסק (בפ"ג הלכה י"ט) דכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב ועיי"ש בכס"מ ולח"מ ז"ל וא"כ הכא דכבר נתקבל בכוס למה ישפך לאמה

ונראה לפי הנ"ל דלמאי דקיי"ל דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת כשלא ידע אינו מקדש. א"כ בשלמא היכי דידע שהוא פסול וקבלו א"כ הא נתכוון לקדשו אבל בנתערבו בשוגג והוא לא ידע מהתערובת וא"כ אם הוה ידע שיש בו מן דם פסול לא הי' מקדשו וא"כ קידושו הי' בטעות ובכה"ג אין כלי שרת מקדשו וזה ברור

עוד י"ל דסברת רבנו נהי דכלי שרת מקדש דם פסול ט"מ לא עדיף מהמזבח וכל פסול דגם במזבח ירד גם כלי שרת אינו מקדש וא"כ בבעל מום דגם במזבח ירד גם כלי שרת לא מקדש וזה שכתב רבינו שנפסלו בשחיטה הכוונה כגון עולה ששחטה בדרום ואמרינן בריש מעילה (ב:) דכמאן דחנקינהו דמי וירד ובכה"ג גם כלי שרת לא מקדש והעירוני לזה קצת ידידי הרה"ג המפורסם הרמ"ז שיחי' מפראגא. והוסיף להעיר דאף דכל דם פסול שעלה במזבח ירד כמבואר ברמב"ם (פ"ב מפסוהמ"ק ה"ג) וכר"י במתני' דזבחים (פ"ג.) דדם ירד א"כ חזינן דכלי שרת עדיף לקדש ממזבח. מ"מ בבע"מ בודאי דאין כלי שרת מקדשין דכללא הוא דכשהאימורין לא ירדו מהמזבח אף בלי קידוש לכתחלה דכלי אזי מקדש ואין דנין בדם גופי' רק בעוצם הפסול והאריך בזה

ה) ועיין חולין (דף ל"ג.) אמתניתין דהשוחט ולא יצא מהם דם וכו' דפריך ותו אי בקדשים כי לא יצא מהם דם כשרה הוא עצמו לדם הוא צריך ותו אי בקדשים כי יצא מהם דם מי מכשירה וכו' מנין לדם קדשים שאינו מכשיר ותו וכו' לתכשרי בחיבת הקדש וכו' עיי"ש

ויש לעיין למאי דקיי"ל ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים וכדברי רמב"ם ז"ל הנ"ל (פ"ד מתמורה ה"ג) ושיטת תוס' בתמורה (י"א.) הנ"ל דאף בן ה' שנמצא במעי חטאת נאכל כבשר החטאת וא"כ אם שחטו לבן פקועה הלזה דניתר בשחיטת וזריקת אמו פשיטא דכשר אעפ"י שלא יצא ממנו דם ואם יצא ממנו דם מכשיר דהטעם דדם קדשים אינו מכשיר משום דאינו נשפך כמים דצריך להתקבל בכלי וכמו שכתב רש"י ז"ל ודם זה הא נשפך כמים ופשיטא דמכשיר

וכן לא שייך בזה חיבת הקודש דלא שייך חיבת הקודש בשליל וכמו שביאר חותני הגאון נ"י בספרו אור שמח פ"ו מבכורות דאינו צריך שריפה אם נטמא עיי"ש

ולפי"ז מה הקשה הש"ס שלשה קושיות הנ"ל הא י"ל על כולן תירוץ אחד דמשכחת לה בשליל (דלא שייך ג' קושית הש"ס) דלא שייך הקושיא קמייתא דלדם הוא צריך ולא הקושיא האמצעית דמי מכשירה וכן הקושיא השלישית דליתכשר בחיבת הקודש וכל הקושיות מיושבת אחת בירך חברתה ואי דיקשה חי' ועוף מה איכא למימר היינו קושיא קמייתא חי' בקדשים מי איכא ובלא זה קשה כנ"ל וכיון דבס"ד דלא ידע מזה למה לא מוקמינן כנ"ל

ואולי דדם של שליל אינו מכשיר דבחולין (דף ע"ד.) פריך לא יהי' אלא דם התמצית הרי דלא מיקרי דם של בן פקועה דם הנפש ודם התמצית הרי ואינו מכשיר וכמבואר בפסחים (דף ט"ז) ואכמ"ל

ו) וכבוד מו"ח הגאון נ"י כתב לי על הא דכתבתי (באות א) לענין פדיון ליוצא דופן וכן להא דכתבתי לדון דלא מהני קידוש כלי דסכין להולד אם לא ידע. וזה לשונו. דברך נעמו בחריצות נפלאה אבל אינו צודק דאמרו דסכין מקדש לדם (סוטה י"ד מנחות טז) והפירוש דמקדש דלא מצי פריק אף ע"י מום שנפל בו אחרי שחיטה וכאן כיון דנשחט בעזרה תו לא מצי פריק לולד יוצא דופן וקדיש בסכין ויעוי' אור שמח ה' גניבה פרק ב'

הן הא דמתרץ דשוחט ומצא בה בן ה' הרי לא ידע בעת השחיטה מהולד הוי כדאמרו (מנחות עח) דסכין לא מקדש שלא מדעת ולכן נפדה הולד ע"י מום אבל אינו אמת כיון דהשחיטה מכשרת אותו באכילה אף שלא מדעת מקדשתו ג"כ דלא ליפוק ע"י פדיון וכל דילדי' אמי' כוותי' תלד אע"ג וכו' יעוי' בהג"ה שני' באור שמח פ"א ממקואות. ותבין

השי"ת ישמחנו במהרה ונגיל בכל טוב יחד בלב שמח כתקות חותנו דו"ש באהבה. מאיר שמחה כהן עכ"ל: [עד כאן מצאתי בכתבי הרה"ג המחבר ז"ל]. סימן ב. ב"ה פה פראגא

החיים והשלום לכבוד ידי"נ רב חביבי צמיד לבבי הרה"ג המופלג בבקיאותו עיניו כיונים על אפיקי הש"ס מוכתר במדותיו ובענותנותו וכו' כמוהר"ר אברהם לופטביר שליט"א

אחדשה"ט מכתבו היקר בצירוף דברי תורתו קבלתי והנני להשיבו בעזה"י

א) ע"ד אשר העיר כ"ת בלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מה' תמורה הלכה ג') דהעתיק לשון הברייתא בש"ס תמורה (דף י"א.) השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי הרי זו נאכלת כבשר החטאת והלא רמב"ם ז"ל פסק (בהלכות שחיטה פ"ב) דגם בן ה' שכלו לו חדשיו נאכל בשחיטת אמו א"כ גם במצא בה בן ה' דכלו לו חדשיו ג"כ דינא הכי דנאכל כבשר החטאת וברייתא דנקטה בן ד' הוא משום דאתיא כר"מ בחולין (דף ע"ד.) דולד בן ה' שכלו לו חדשיו אינו ניתר בשחיטת אמו וכמ"ש התוס' בתמורה (דף י"א.) שם עכ"ד הנה בגוף הקושיא ראיתי בלח"מ שם דהתעורר בזה ויען כי יש לעיין בדבריו ז"ל אעתיק לשונו שם (בפ"ד מתמורה ה"ג) השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי וכו' נקיט בן ד' חי דבן ה' בבהמה דקה הרי כלו לו חדשיו ואפי' למ"ד בהויתן הן קדושים הרי יצא לאויר העולם אחר ששחטו וכלו לו חדשיו להכי נקיט בברייתא דאע"ג דלא כלו לו חדשיו במעי אמן הן קדושים ונאכלת כחטאת וזה מתבאר מדברי רש"י ז"ל שם. אבל אין לפרש דנקט בן ד' משום דבן ה' אין שחיטת אמו מטהרתו כמו שפירשו התוס' דהא רבנו ז"ל פסק דאע"ג