שו"ת זרע אברהם קיז

והוה מקלקל דנאסרה החרישה, ולפמ"ש בחורש בפסוהמ"ק קודם שנפדו שפיר יכול לחלל דמי העבודה דאז עדיין יש לו פדיון דקודם פדיונן יש בהם מעילה [וראיתי בשיטה מקובצת בתמורה (ג'.) בד"ה גמר דכתב ובפסולי המוקדשין שלא נפדו לא ידעתי בטוב אם יש בהם מעילה יעו"ש אבל צ"ע דגמרא מפורשת בבכורות (דף ט"ו:) לפני פדיונן מועלין בהם לאחר פדיונם אין מועלין בהם יעו"ש ומפורש דיש מעילה בפסוהמ"ק קודם שנפדו וצע"ג] וכיון דיש לו מעילה שפיר אלים למיתפס פדיוני' ואף דלפי דברי כת"ר פסוהמ"ק אין להם פדיון לאיסור הנאה שהרי נשאר האיסור הנאה גם אחרי הפדיון אבל מ"מ הרי כ"ת בעצמו חידש דאף דקדושת הגוף אין לו פדיון היינו גוף הקדוה"ג אבל דמי העבודה יכול לחלל על הדמים וה"ה ההנאה שנהנה רק משום דלא אלים למיתפס פדיוני' אבל קודם פדיון דיש בו מעילה שפיר יכול לחלל וניתר הכל. ובגוף הדבר מנין לן דבקדוה"ג שאין לו פדיון דיוכל לחלל דמי העבודה דמהשמ"ק דכתב בתמורה (י':) שיכול לחלל ההנאה על הדמים אין ראי' דשם בקדושת דמים אבל בקדוה"ג דלית לי' פדיון י"ל דל"מ חילול דמי העבודה ועי' ריטב"א חולין (קלט:) ד"ה הא דכתב דחיוב אחריות דבעלים להקדש הוי כחילול ומפקא לחולין יעו"ש. ולפ"ד ז"ל מבואר דענין מעילה שמוציא לחולין הוא משום דחיוב תשלומין של המועל הוה כחילול ההנאה. וד' ז"ל צ"ב ובמ"א הקשתי דכיון שאין זוכה בהחפץ לא יתחלל להירושלמי (במעשר שני) דבעי' וקם לו יעו"ש ועמש"כ בסמוך דמהני חילול בהקדש באופן שישאר הפקר ואכ"מ]. [ועי' לתו' מעילה (יב':) דאין גיזת פסוהמ"ק נאסרת]

כד) ראיתי לכת"ר שתירץ קושית על מהרי"ט ז"ל דסימני טומאה אינם מטמאים בעצם רק הם סימן שהם טמאים מהא דכתבו התוס' בנדה (נ:) דנולד מן הטהור מתטמא ע"י סימני טומאה יעו"ש וכתב כ"ת דעופות שאני דהסימנים עצם טומאה עכ"ד ואין שום יסוד לזה דנהי דליכא ראי' לברר שהענין כך כיון דבעוף ל"ש כל היוצא מן הטהור אבל מ"מ מנ"ל שכן הוא. ובמחכ"ת לא עיין במהרי"ט דכתב מפורש גם בעוף כן דהסימן אינו מטהר יעו"ש שהביא ראי' מעוף הבא בסימן אחד וד' צ"ע בזה וכ"כ בחידושי אבל מ"מ מפורש גם בעוף כן בזה

והנה כ"ת הביא ראי' מהא דבכורות (י:) הואיל ויש להם סימני טהרה יעו"ש ומוכח דסי' טהרה מטהר ראיתי שהאריך בזה בצ"פ אבל לא ראה ד' מהרי"ט ובחי' הארכתי לחלק בין סימן טומאה לסימן טהרה. אך מהא דבכורות (ה.) גמל שילדה כמין פרה אסור עיי"ש הנה דסימן טהרה אינו מועיל לטהר רק דהוא סימן גרידא. ואין סברא לומר דעכ"פ אף שניתר איסורו אבל יש בו איסור יוצא מן הטמא דז"א דא"כ לא הי' רק איסור עשה ככל יוצא מן הטמא וע"כ דהוי איסור גמור ולא מהני סימן טהרה כלל

[ובחידושי שם דנתי עוד במ"ע דהבדלה של סימנים שכ' החינוך דאם אכל בלי בדיקה אף שנודע שטהור עבר על מ"ע דוהבדלתם יעו"ש אם בעי שיהי' מובדל ע"י הסימן המטהר או דסגי בידיעת המין והארכתי מ"ד הריב"ש דלא מהני רוב גבי ספק מין טהור דבעי' מובדל יעו"ש ועי' חולין (נט) הי' מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותי' חתוכות בודק בבשרה כו' יעו"ש ומפורש דחשיב מובדל ע"י בדיקת סימן כנפי העוקץ אף דזה ודאי אינו סימן המטהר כי אינו מפורש כלל בתורה סימן זה ובודאי ל"ש שיהי' עצם מטהר רק סימן המפורש בתורה וכנ"ל ולמהרי"ט דהסימן ואינו מטהר ודאי דחשיב מובדל בכל ענין ואכמ"ל בזה

] וראיתי לכ"ת שתמה לפ"ד תוס' נדה (נ:) דבמה שגידולו ע"י הטלת בצים לא אזלינן בתר מינו דמעפרא קגדיל רק בתר סימנים והקשה כ"ת מהא דחולין (קכ"ז.) הצב למינהו לרבות הערוד [ערוד מן הצב ומהנחש הוא בא] יעו"ש והרי ממ"נ אם יש לו סימני צב בל"ז אסור דהסימנים אוסרים ואם אין לו סימני צב מאי מהני שבא מן הצב כיון דבכזה שמטיל בצים לא אזלינן בתר מינו עכ"ד. ונראה ליישב דהנה רמב"ם (פ"ג ממא"ס ה' ) דהא דאפרוח ביצת טריפה מותר משום שאין מינו טמא יעו"ש וביאר ההמ"ג דלאו הי' מינו טמא לא מהני היתרא דמעפרא קגדיל דש"ס תמורה (לא) יעו"ש והנה כבר הבאתי מה דהקשו בדברי תוס' נדה (נ:) ד"ה תרנגולא וכו' דכתבו דאף שהזכר אסור מ"מ הולד שאין לו סימני טומאה מותר משום דהאפרוח נולד מן הביצה אמרינן מעפרא קגדיל והרי בכזה שמינו אסור לא מהני היתרא דמעפרא קגדיל. ובמ"א תירצתי דכוונת תוס' דכיון דאין חוששין לזרע האב לא הוה זה שם מינו כלל רק דמ"מ אוסר מצד גרמת איסור שהרי עכ"פ איסור הוא ולכן שפיר מהני להתיר משום דמעפרא קגדיל כיון דהוא ענין איסור גרידא לא גדר שם המין. ולפי"ז ניחא דכ"ז בעלמא דאין חוששין לזרע האב או עכ"פ הרי יש שם שני גורמים האב והאם א"א לשדי' בתר מינו דאב כיון דיש גם מינו דאם ואין בזה שם מינו רק שם איסור. אבל בצב הרי גלי קרא דחוששין לזרע האב וכמ"ש ה"מ דאף דכ' תו' חולין (עט) ד"ה עייל דאינו חייב בכל המתנות מ"מ בצב הוי כולו צב ומטמא בכעדשה אחת דשדינן לי' בתר אבוה מגזה"כ יעו"ש. וא"כ ניחא דשוב הוה עליו שם מינו דאב דהיינו הצב וממילא אף אם אין בו סימני צב ג"כ טמא דכיון דחוששין רק לזרע האב והוה מינו טמא לא מהני היתרא דמעפרא קגדיל וזה נכון

כה) ראיתי לכת"ר שהעיר בהא דחולין (קח:) דבשר וחלב מצטרף והרי הוה אוכל ושותה דאין מצטרפין עכ"ד. הנה לפי הש"ס דיומא (פא.) דמשום דאין שיעורן שוה אין מצטרפין הרי חלב ג"כ שיעורו בכזית כדמוכח בחולין (קח:) א"כ שעורן שוה שפיר דמצטרפין. אך בספר חסדי' דוד לתוספתא דכריתות (פב) ביאר דאין אכילה ושתי' מצטרפין אף בשוה בשיעורם כתרומה וחמץ וכה"ג משום דאין צירופן שוה דצירוף אכילה בכדי אכילת פרס וצירוף שתי' בכדי שתיית רביעית כמ"ש הר"ן ביומא פ' יוה"כ יעו"ש. וה"נ בבשר בחלב ודאי צירוף דחלב בכדי רביעית מתחלה ועד סוף א"כ אין שעורן שוה לצירוף אך בגוף דבריו יש לעיין למ"ש הכס"מ (פ"י מתרומות ה"ג) בשם הר"י קורקוס הטעם דצירוף שתי' ברביעית אף במקום דשיעורו בכזית משום דענין הצירוף אינו עצם רק כמה נמשך הנאה של האכילה הראשונה ובשתי' אינו נמשך הנאתה רק עד כדי שתיית רביעית וחידש דבטומאת העכו"ם דלאו בהנאה תליא שפיר הוי גם צירוף שתי' בכדי אכילת פרס יעו"ש. וא"כ יש לדון דלא מיקרי אין שיעורן שוה רק במה דהוי שיעור מצד עצם הדין כגון כזית ורביעית אבל זה שבמקרה נמשך הנאתו כך אין זה בגדר אין שיעורן שוה דהא יש גם שתי' שצירופו שוה בכא"פ. והמקרה של ההנאה אינו מסלק שם שיעורו שוה והנה כ"ת כתב בפשיטו דכיון דזהו ענין האיסור מה שפיר שיצטרפו שניהם שפיר מצטרפין אוכל ושותה. והוכיח מזה לפסח מבושל עם מים שיצטרפו המים. ואינו דומה כי בבשר בחלב נעשו שניהם איסור