שו"ת זרע אברהם קטו

חילא תמורה דהרי תוס' לטעמייהו שם דאמרינן פשטה קדושת תמורה בכולה וא"כ ממ"נ חל משום הטעם דאין ממירין באברין משום דלאו בהמה הוא ס"ל דחצי' בכלל בהמה ומשום הטעם שא"א להיות קדושת תמורה בחצי בהמה המחוברת לחצי שאין בה קדושת תמורה לזה י"ל דאדרבה אמרי' פשטה קדושת תמורה וכולה תמורה וכ"ז בבהמת חול אבל בתוספתא דחצי' קדש וחצי' חול א"כ אף דנימא דמהני התמורה דחשיבא בהמה מ"מ לא תתפשט בכולה דאין קדושת תמורה חלה על קדושה שקדמה לה ותשאר איפוא רק החצי חול בקדושת תמורה והחצי קדש בקדושתה הראשונה לא בקדושת תמורה שפיר י"ל דא"א לחלק קדושת תמורה לחצאין וא"א להיות קדושת תמורה בחצי בהמה המחוברת לגוף שאינה תמורה ואף שקדש הוא אבל קדושת הקדש לחוד וקדושת תמורה לחוד דזה תחלת הקדש וזה סוף הקדש כתמורה (ב'.) ובקדושת הקדש מועיל שאלה ובקדושת תמורה ל"מ שאלה כירושלמי (פ"ז דדמאי) וע"כ שני קדושות שונות הם וחשיב שרק חצי' בקדושת תמורה וזה א"א להיות כ"ד ר"ג ז"ל וזה נכון. [ויש לפלפל בדברי רבנו גרשום ז"ל די"ל דכוונתו מצד ביטול שאבר אחד בטל לבהמה וכיון דרובא לאו בר מיקדש בתמורה גם המיעוט אינו תופס ועי' כזה בחולין (ס"ט:) דאם רובא דרך רחם קדיש בבכורה ואם רובא דרך דופן אינו קדוש יעו"ש ולכן י"ל דזה טעם דחצי מהני משום דאין כאן רוב להיפוך שיבטל דין התמורה שבחציו אבל כשהתמורה רק באבר אחד נגרר אחריו הרוב ועי' לשון רש"י ז"ל בכורות (דף ט':) בד"ה לא וכו' שאין קדושה לחצאין יעו"ש ועי' עירובין (נ'.) דאין מעשר לחצאין ובחידושי ביארתי היטב דברי ר"ג ז"ל ואכ"מ]

כ) ראיתי לכת"ר שהעיר לפי דברי מהרש"א ז"ל חולין (קלה.) דאינו מועיל פדיון לאבר אחד דא"כ חד אבר יחשב כלאים שהרי אין לו פדיון עכ"ד ז"א דעכ"פ יש להקדושה פדיון שהרי כשיפדה כל הבהמה יהי' גם אבר זה נפדה ויצא לחולין. וגם כ"ת דחה שפיר. ובגוף חידושו דמהרש"א, ז"ל שבהמה קדושה אינו יכול לפדות אבר ממנה וכן אינו יכול לפדות הגיזה לחודא יעו"ש לא נודע מנ"ל שיהי' חיוב פדי' בבת אחת לכל ההקדש. והי' נראה לכאורה דהטעם עפ"י דברי תוס' גיטין (מג:) ד"ה גמרי דכתבו דאף שלא הקדיש רק חציה ובשעת ההקדש לא הי' ראוי לפשוט בכולה מ"מ כי חזר ולקח אלו לא הי' משתיר בהקדשו הוה אמרינן גמרי ההקדש יעו"ש ומוכח מזה דענין פשטה אינו דוקא בעת החלות רק כל אימת דמשכח רווחא לפשוט פשטא בכולה. ולפי"ז שפיר בפודה אבר אחד כיון דנשארה שאר הבהמה בקדושתה שוב נימא פשטה קדושה, בכולה אחר הפדיון דאין נ"מ בין תחלת הקדש לסוף הקדש לענין זה דפשטה. אולם באמת ז"א דהתינח בקדשי מזבח אבל מהרש"א ז"ל הרי מיירי בקדשי בד"ה דאמר בעירוכין (ה.) ובחולין (קלה.) שם דלא אמרינן פשטה א"כ שפיר יועיל פדיון לאבר אחד. ועוד לפי תירוצם הא' בגיטין (מג:) מבואר דבסופו לא אמרי' פשטה. ולכן הי' נראה שאין זה מצד דין שבפדיון רק מתנאי ההערכה דכיון דבעי' העמדה והערכה ובלי ערך לא מהני הפדיון (וכ"כ במ"א בהא דכ' השעה"מ בה' עירוכין לענין דיעבד יעו"ש) ועי' תוס' חולין (קל"ה.) דאם העמיד והעריך בעת שלא הי' ראוי לפדיון דלא מהני הפדיון ובגה"ש תמה מתוס' מעילה (טו.) דמהני העמדה והערכה מחיים לפדותו אח"כ ואכ"מ בזה. מש"ה בעי העמדה והערכה בכל ההקדש ביחד שאינו דומה ערך הבהמה בכללה לערך אבר א' בפ"ע וזהו מתנאי ההערכה ולהעריך הכל לא מהני כיון שאינו פודה השאר. אבל בהקדש שא"צ העמדה והערכה י"ל דפודין כל אבר בפ"ע ואולם מהא דכתבו תוס' בב"מ (נ"ז:) ד"ה יצא לחולין דאם פדה בהמת בע"מ פחות משויו בכדי ביטול מקח לר"ל אינו נפדה רק כנגד המעות שנתן יעו"ש ומבואר דמהני אף דפודה רק חצי בהמה וצ"ע בד' מהרש"א ז"ל ואכמ"ל

כא) ראיתי לכת"ר דמבאר הירושלמי (פ"א דערלה) עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק דחייב בערלה דבישראל בהרכבת איסור פטור מערלה כיון דמקיים אסור עומד לעקור ואין זה נטיעה עכ"ד בגוף הדין ראה בלח"מ (פ"ז ממלכים ה"ו) שהאריך בהא דסוטה (מג:) ומתוך ד' מבואר דהעיקר תלוי בהיתר אכילה וכל שמותר אף שהוא באיסור כלאים יש ערלה ועי' בר"ן ובחידושי הר"ן ז"ל פ"א דר"ה (י) דמשמע מלשונו ז"ל שיש חיוב ערלה בהרכבת איסור וגם בד"ז שכ' כת"ר דבעכו"ם אינו עומד לעקור לא מצאתי מפורש דבעכו"ם ליכא איסור מקיים לפי ד' ר"י מיגאש ז"ל דמקיים כזורע ועי' ע"ז (סד) אין עודרין עם העכו"ם בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעוטי תפלה ומסיק דאף לר"ע דמקיים לוקה מ"מ למעוטי תפלה שפיר דמי יעו"ש ובריטב"א שם [ועי' ט"א מגילה (י"ב.) ד"ה ועל כדברי כת"ר בתמיהתו על מהרש"א סוטה (מ"ג:) יעו"ש]

ומ"ש כ"ת להעיר בהא דירושלמי (פ"א דערלה) דסיפקה להקדש חייב בערלה דאמאי לא אמר הטעם דיחור של חולין לא בטל בשל הקדש משום דלאו מינה וכמ"ש מהרש"א סוטה (מג:) דאילן בירק לא בטל משום דלאו בת מינה, אף דילדה בזקנה בטלא עכ"ד. לק"מ דענין ביטול דילדה בזקנה אינו ענין ביטול איסור רק ביטול הגידול וע"כ תליא רק במה שהיא בטבע מינו או אינו מינו ולא מהני בזה מה דהקדש וחולין שני מינים כיון דבטבע הגידול שניהם אילן הם ואינו דומה לאילן וירק שהם שני עניני גידול ופשוט. ובמ"א דנתי לפ"ד רש"י מנחות (כ"ג:) ד"ה לעולם יעו"ש דחולין הוי מינו דקדשים אבל קדשים לאו מינו דחולין וע"כ כשדנין לגבי כלאים חשיב כלאים דעכ"פ הקדשים אינו מינו אבל כשדנין לגבי הביטול שפיר בטל החולין דלגבי חולין הוי מינו שאפשר לחולין להיות כקדשים ואכ"מ

כב) ראיתי לכת"ר שהוכיח מהא דעכו"ם שנטע חייב בערלה דמהני מחשבת העכו"ם כיון דעביד מעשה לק"מ דכבר ביארתי מהירושלמי, תרומות (פ"א) דמ"מ מחשבה המחדשת חיוב לית לי' לעכו"ם מחשבה ועי' ירושלמי ערלה שם ובלבד דברים שהן באין במחשבה ודו"ק

ומ"ש כ"ת דנטיעת עכו"ם דחייב בערלה מהני כעולה מאליו ז"א דודאי נטיעת עכו"ם עדיף מעולה מאליו שהרי רמב"ם (בפי' ממע"ש דין ה) העולה מאליו ברשות היחיד חייב ובכס"מ שם ביאר דלרבים העולה מאליו פטור וכן ראיתי בפירוש ראב"ד ז"ל (לתו"כ קדושים) שכ"כ יעו"ש ומוכח דנטיעת עכו"ם דחייב אפי' לרבים דעדיפא מעולה מאליו ועי' בלשון רמב"ם (ה"ג) שם הנוטע לרבים בתוך שדהו ודו"ק

ובהיותי בזה אמרתי להעירו בהא דתנן בתרומות (פ"ג מט) ר"י אומר אין לעכו"ם רבעי וחכ"א יש לו ועיי"ש במאי פליגי בתויו"ט. ונראה למאי דכתבו תוס' פסחים (מד:) ד"ה והוא וכו' ור"ת פירש ה"ה לערלה בשתים דהיינו בשנת ארבע דיש היתר לאיסורו ע"י פדי' או להביאו לירושלים עכ"ל. ונראה ללמוד מדברי