שו"ת זרע אברהם קיג

מזבח מכח הכהנים ובגמ' פריך ותו ליכא (שיהי' יפה כח מזבח מכח הכהנים] והאיכא עולת העוף דכולה קריבה למזבח] ומשני איכא מוראה ונוצה (דאין קרבין למזבח רש"י] והרי לראב"ד ז"ל נוצה קריבה במזבח וצ"ע בדבר ובחי' הארכתי ליישב ואכ"מ [וראה ברמב"ם פ"ב ממעילה ה"ו) דחטאת העוף שנאכלת לכהנים אסור ליהנות במוראתה ונוצתה וראיתי בס' חסדי דוד הספרדי לתוספתא דתמורה דתמה דאף דדין זה הוא בתמורה (לד.) דמוראה ונוצה אסורה אבל הרי שם מיירי בעולת העוף אבל חטאת העוף שהוא לכהנים מותרת מוראה ונוצה יעו"ש והנה בתוס' זבחים (לה.) ד"ה פיגל בזבח כתבו דהא דאמרי' פיגל באלל נתפגלה מוראה פיגל במוראה לא נתפגל אלל דבעולת העוף מיירי ומשום דאין בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח יעו"ש ומבואר דחטאת העוף שפיר מתפגלת ועי' בגליון להגר"א ז"ל מ"ש שם. ומוכח דבחטאת העוף שפיר המוראה ראוי לאכילה אולם ראיתי בשיטה מקובצת (זבחים לה. שם) דכתב דכיון דאיכא אינשי דאכלו לי', מתפגל אבל אינו מפגל דרובא דאינשי לא אכלו לי' יעו"ש היטב בסוגי'. וזה נראה טעמא דראב"ד ז"ל (בתו"כ ויקרא פ"ז פ"ט) אהא דאמר בת"כ והשליך אותה כו' ולא חטאת העוף ופירש ראב"ד ז"ל שאם ירצה כהן יאכל אותו זפק עיי"ש וזה צ"ב דאכילת קדשים הוי מ"ע ואינו תלוי בדעתו של כהן וכיון דגלי קרא שאינו בכלל השלכה שוב נימא דהוי חיוב אך הטעם כדברי השמ"ק דכיון דבעצם לאו בר אכילה הוא ורובא דאינשי לא אכלי לי' מש"ה תליא בדעתו של כהן ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ איך שיהי' מוכח מהא דבחטאת העוף נתפגלה מוראה שהדין דמותרת באכילה וחידוש שלא הזכיר כלל מזה. אמנם ברמב"ם (פי"ח מפסוהמ"ק הכ"ג) מבואר דלא נתפגל לא אלל ולא מוראה ואכמ"ל]

טז) ודע עוד דראיתי דבר חידוש בס' מרכבת המשנה (פט"ו ממעה"ק ה"ז) דכתב דהא דאמרינן בשבועות (יא.) ובתמורה (יט:) המקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף משום דאמרינן מיגו דנחית ק"ד נחית נמי קדוה"ג יעו"ש דמ"מ זהו רק לענין שהוא עצמה תקרב עולה כלשון רמב"ם (שם דין ה') אבל מ"מ היא ברשות הבעלים למכור אותה למחויב עולה ושלמים ואף דאמרינן בפסחים (פט:) המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום היינו רק היכא דהוא עצמו הקדיש עולה. אבל בזה דהוא לא נדר בהמה זו אלא דמיה שפיר רשאים הבעלים למכרה למחויב עולה עכ"ד ועי' בלח"מ פ"ה מעירוכין הי"ד עיי"ש. ודבריו ז"ל צ"ע דאטי הא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום הוא משום הפקעת חובתו הלא הוא משום עצם החפץ שאינו דבר הנקנה א"כ מאי נ"מ אם הוא עשה הקדוה"ג או שמאליו נעשה קדוה"ג הא מבואר בקידושין (נד:) דמע"ש למ"ד ממון גבוה אינו יכול ליתנו במתנה משום דלאו בר הקנאה הוא יעו"ש ועי' קצות סי' ק"י. ובב"מ (נו:) וב"ק (עז:) וה"נ בזה [ובמ"א העירותי בזה לפ"ד הכס"מ (פט"ו ממעה"ק סוף ה"ז) דהמקדיש זכר לדמיו דקדיש קדוה"ג מ"מ אם הקדישו, לזמן פקע בכדי עי' נדרים (כ"ט.) ופלפלתי טובא ואכ"מ. וגם באיסור הטלת מום בזכר שהקדיש לדמיו דנתי טובא מהא דכתב רבינו אלחנן בתוספותיו לע"ז (יג:) דקדשי, מזבח תמימים שהקדישן לבדק הבית כיון דהדין דאינו יוצא מידי מזבח לעולם יש בו איסור הטלת מום מה"ת יעו"ש כ"ש זכר שהקדיש לדמיו למזבח ואכ"מ יש אריכות דברים בזה]

יז) וראיתי ברמב"ם (פ"א ממעילה הי"ג) הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבדק הבית בין למזבח הרי הדבר ספק אם אסורה כולה בגיזה ועבודה לפיכך אסור ואין לוקין עליו עכ"ל. וצ"ע בזה דמפרש הבעי' גם בהקדיש לבד"ה שאינו אסור אפי' מדרבנן בגיזה כבכורות (יד.) ומכ"ש במקדיש רק אבר א'. וגם מהא דאמר בתמורה (יא:) כי קתני אסורה בעבודה מדרבנן ע"ש מוכח דהבעי' מה"ת וזה אינו אפי' בקדושת דמים למזבח כבכורות (יד.) (וכה) ועי' ירושלמי שקלים (פ"ד ה"ד) ליידא לגיזה ועבודה וגם צ"ע בזה דכ' הדבר ספק אם אסורה "כולה" והרי בחולין (קלה.) דשייר חוץ מגיזה ליכא איסור גיזה יעו"ש ומבואר דאיסור גיזה אינו מצד הבהמה הנגזזת שהרי אף שהבהמה קודש מ"מ כיון דהגיזה אינה קודש ליכא איסור וע"כ דבגיזה תליא מילתא וא"כ איך נאמר בהקדש אבר א' שתאסור גיזת כולה כיון דשאר הגיזה חול ועי' מנ"ח ובשעה"מ פ"ה מעירוכין]. ועלה בדעתי למאי דאמר בחולין (קלה.) דיש איסור בגיזה משום דמכחיש לה יעו"ש ועי' מהרש"א שם דגם בקדשי בד"ה יש איסור גיזה מה"ת משום מכחיש ורק היכא דשיירי לכחישה ליכא איסור גיזה יעו"ש. אך ברמב"ם (פ"י מבכורים ה"ב) אהא דאמר שם דאיצטריך למעט קדשים מראשית הגז כגון ששייר לגיזה השמיט לשון הגמ' דשייר כחישה והביא רק גיזה יעו"ש ובכס"מ. אך יתכן דברמב"ם (בפ"א ממעילה ה"י) דשער הנתלש מן הקדשים אסור בהנאה ובמ"ל שם דרק מדרבנן עי' תו' חולין (לו.) ד"ה ס"ד ומעילה (יב.) ד"ה חלב ובכורות (כה.) ד"ה שער יעו"ש אולם מד' הק"ס נראה דהוא מה"ת. אמנם נראה דאימתי יכולין לומר דאסורה הגיזה היינו אם יש איסור על הגיזה מצד עצמה של הגיזה דנעשה האיסור בבהמה ובגוף הגיזה [וכס' הריב"ש לענין שבת בחיוב גוזז יעו"ש] אזי הגיזה נאסרת אבל אם האיסור רק משום מכחיש דאזי נעשה האיסור רק בבהמה לא בגיזה עצמה שפיר הגיזה מותרת וז"ב. וא"כ נכונים ד' רמב"ם דכיון דמשכחת שעבר וגזז דס"ד שיתחייב לתת לכהן רק משום דנאסר בהנאה לאו דידי' ושוב כששייר לגיזה אף, דלא שייר כחישה שוב הגיזה מותרת ואיצטריך קרא לפטור בעבר וגזז ודו"ק

ולפי"ז הי' אפשר ליישב הא דתמורה (יא:) דלשי' רמב"ם הבעי' מצד כחישה וזה שפיר אוסר גם בקדשי בד"ה וכן עבודה [אך מהא דאמר שם גיזה דלא מכחשא וכו' מוכח כרש"י דגיזה אינה מכחשת לאותו אבר] ואכמ"ל וצ"ע עדיין בכ"ז

יח) ודע דבהא דחולין (קלה) דאמר דמקדיש בהמה חוץ מגיזה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא דאמר ר"י והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה וכו' יעו"ש יש לעורר למאי דאמר בחולין (קלה.) שם רבא אמר במקדיש גיזה עצמה דליכא איסור גיזה יעו"ש ומבואר מזה דאף למ"ד המקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' בו דפשטא קדושה בכולה דמ"מ המקדיש גיזה לא אמרינן פשטא קדושה בכל הבהמה והטעם פשיט דהגיזה בטלה להבהמה אבל אין הבהמה בטלה להגיזה (ועי' לח"מ פ"ז מעבדים) וא"כ יקשה דמנ"ל דאמרינן פשטה גם על דבר שאין בכחו לפשט קדושה על אחרים הא י"ל דרק במקדיש אבר א' מהבהמה עצמה דזה המקצת שלא הקדיש ביכולתו לגרום קדושה על זה האבר שעל ידו בעי' למימר פשטה שהרי להיפוך אם יקדיש כל הבהמה לבד זה האבר נימא אז דפשטה קדושה על אותו האבר ממילא שפיר עכשיו מהני זה האבר לפשט קדושתו בהשאר דכל שראוי לעשות קדושה מקבל קדושה. אבל מנ"ל בגיזה שאין ביכולחה לפשט קדושתה על הבהמה מנ"ל דהבהמה פשטא קדושתה גם על הגיזה ונראה דלק"מ דמוכח מהא דסובר מ"ד