שו"ת זרע אברהם קיא

וסילוק ההקדש שנעשה ממילא הפקר אינו מפקיע השעבוד ודו"ק. ויש לפלפל בכ"ז טובא ורשמתי רק להעיר

י) ודע דבשי' ההמ"ג דגם מנכסי הגר שמת וזכה ישראל בנכסיו גובה בע"ח הי' נראה להעיר דמ"מ חוב גבוה אינו גובה מנכסי הגר שזכה בהם אחר ונועם הדבר דבכל שעבוד כתב הנתיבות דהוא מגדר קנין שהלוה מקנה לו ועי' ריטב"א קידושין (יג.). אמנם בחוב גבוה דהוי שעבוד התורה אינו בגדר קנין רק דין ערבות על השעבוד הגיף והנה הר"ן הסביר הא דלוה שמת דפקע שעבוד הגוף דאינו נפקע שעבוד נכסי ומתרץ דכך הקנה לו נכסיו באופן זה שאם ימות יגבה מהם יעו"ש בכתובות פ' הכותב וזה שייך רק בשעבוד שהוא מתורת הקנאה אמרי' דבאופן זה הקנה לו אבל שעבוד התורה הרי כיון שמת ופקע שעבוד הגוף ממילא יפקע הערבות דנכסים. אך הטעם דאמרי' גם בחוב גבוה שעבודא דאוריתא אף שמת הלוה כדאמרי' קידושין (י"ג.) האשה שהפרישה חטאתה וכו' ועי' ירושלמי חגיגה (פ"א ה"א) הוא כמ"ש הבעה"מ ב"ב קע"ד ובנ"י שם דכיון דירש נכסי אביו מחויב גופו לשלם זיש על היורש שעבוד הגוף והוי הנכסים ערבים בשביל חיוב היורש יעוש"ה ותבין ובראב"ד שם דהשיג בזה ואכ"מ

אמנם בגר שמת שאין זה יורש מכחו כמ"ש תו' גיטין (יג) דפסק כח המוריש ולא אמרי' בזה מצוה לקיים דברי המת יעו"ש א"כ י"ל דפקע שעבוד הגוף מהזוכה וליכא שעבודא רק משום דכך הקנה לו הנכסים לכשימות וכד' הר"ן ז"ל וזה לא מהני בחוב גבוה שאינו מתורת הקנאה רק מדין שעבוד ערבות והרי ביורש מגר ליכא שעבוד הגוף על הזוכה שוב ליכא שעבוד ערבות וממ"נ כמ"ש. וניחא קושית הגאון מקוטנא ז"ל בהא דמנחות (נא.) גר שמת נסכיו משל צבור והלא מ"נ אם לא הניח נכסים האמר בירושלמי ריש חגיגה דגם מאחר אין גובין מהיורשים ואם הניח נכסים הרי בע"ח גובה מנכסי הגר ולמ"ש ניחא כי רק חוב הדיוט מתורת הקנאת הלוה לא חוב גבוה ויש לעיין בכ"ז

יא) ודע דבהא דאמר בירושלמי שביעית (פ"י ה"ד) שלא א תאמר הואיל ואין ירושת הגר ד"ת יחזיר לבניו וביאר הפנ"מ דקמ"ל דבירושה דרבנן בן קודם לבת ועי' רש"י יבמות (סב.) דגבי ב"נ בן ובת שוים] אולם יש לפרש דהא מבואר בקידושין (טו:) דעבד עברי אינו עובד את היורש רק את הבן יעו"ש ומבואר דענין ירושת הבן אינו באורת יורש רק כהא דעירובין (ע':) יורש מהו שיבטל רשות כו' יורש כרעא דאבוה הוא יעו"ש והיינו דנחשב כאלו האב בחיים ועי' מאירי שם. ולכן ס"ד דבגר לא תקנו כלל ירושה רק הבן דהוי כרעא דאבוה הוא דיורש כמו בע"ע ולזה אשמעי' דגם הבת יורשת. שתקנו בזה גדר ירושה אבל מ"מ זה אינו מוכח דבן קודם לבת בזה ואכ"מ

יב) ראיתי לכת"ר שהתעורר בהא דתמורה (יא:) דבעי הקדיש חד אבר מהו בגיזה וכתב רש"י ז"ל דבעבודה לא תיבעי לך דמכחיש לה, יעו"ש והעיר כת"ר דתאסור משום כלאים כיון דהקדיש אבר א' והשאר חולין וכס' הש"ס, במכות (כב.) דהמנהיג שור פסוהמ"ק לוקה משום דחולין וקדשים מעורבים הוי כלאים וניחא לי' עפ"ד (במכתב הקדום) דלהירושלמי (חלה פ"ד) הקדש שיש לו פדיון הוי מינו דחולין שוב הקדש כזה אינו כלאים וה"נ יש לו פדיון לאותו אבר ואינו כלאים עכ"ד הנה בזה אם הקדיש חד אבר אם קדוש בקדוה"ג יעוי' בתוס' גיטין (מג:) ד"ה גמרי וכו' שאני התם דאפשר שתרעה ויהי' חצי דמיה הקדש וחצי דמיה חולין יעו"ש ומבואר דסברי דהמקדיש חצי בהמה אינה נפדית בלא קום ובעי' ראי' ומוכח דחלה קדוה"ג גם באבר אחד דאל"כ אמאי לא יפדה שלא במום ככל קדושת דמים ועי' תמורה צא לא והנה גם מדברי הסוגי' דתמורה (יא:) הנ"ל יש הוכיח כן דבעי הקדיש חד אבר מהו בגיזה והרי מבואר בחולין (קלה.) דקדשי בדק הבית מדאורייתא בני גיזה נינהו יעו"ש ועי' בכורות (יד.) דאינו אסור רק בקדושת דמים למזבח אבל קדשי בד"ה ליכא איסורא אפי' מדרבנן יעו"ש וא"כ שוב אם נימא דבהקדיש חד אבר הוי רק קדושת דמים אמאי יאסור בכה"ג כיון דאינו דומה כלל לקדוה"ג דהא אפי' בהקדיש כל הבהמה ליכא איסורא רק מדרבנן. אך זה י"ל עפ"י דברי הש"ס שם בסמוך דבעי. אם אמרי' מיגו דנחית קדושת דמים נחית נמי קדוה"ג יעו"ש א"כ י"ל דזהו עצמו ספק הש"ם אם אמרי' מיגו וחל קדוה"ג על אותו אבר ליאסר בגיזה או דאינו רק ק"ד ואינו אסור בגיזה. ולפי"ז הרי אותו ספק של הש"ס בגיזה ישנו לענין עבודה שהרי אם נימא דאינו אסור בגיזה משום דהוי רק ק"ד שוב לא יאסור גם בעבודה וכנ"ל דקדושת דמים וחולין לאו כלאים הוא. אבל אם אסור בגיזה דנימא דהוי קדוה"ג שוב גם בעבודה יאסור דהוי כלאים והוי גיזה ועבודה בחד ספק ולזה פירש"י ז"ל דבעבודה פשיטא דאסור אף להצד דאינו אסור בגיזה

ואמנם מדברי רש"י ז"ל עצמו דכתב דבעבודה פשיטא דאסור משום דמכחיש לה מוכח דאף לפי הצד דאינו אסור בגיזה מ"מ יש קדושת הגוף בחד אבר שהרי פשטות הסוגי' משמע דמה"ת קא בעי לה אם אסור בגיזה יעו"ש בסוגי' והרי קדושת דמים מותר בעבודה אף דמכחיש לה ואלו הי' הספק של הש"ס בזה עצמו אם המקדיש אבר א' הוה קדוה"ג א"כ גם לענין עבודה יש ספק זה עצמו וע"כ דזה פשיטא לי' דכיון דהקדיש לקרבן [אף לר"י דלא אמרי' פשטה קדושה בכולה וכמ"ש בשמ"ק תמורה (יא:) שם] דחל קדוה"ג על אותו האבר ואינו נפדה בלא מום וכמ"ש תוס' וא"כ שפיר יחשב כלאים דקדוה"ג וחולין כלאים הוא

ונראה דהנה לפי הירושלמי (דחלה פ"ד) דקדושת דמים הוי מינו דחולין לפי שיש לו פדיון יש לעיין אם קדושת דמים וקדושת הגוף חד מינא נינהו דכיון דקדוה"ג עם חולין הוי כלאים והוי שני מינים שוב מכיון דק"ד עם חולין חד מינא ממילא קדוה"ג וק"ד תרי מינא נינהו או דמ"מ כיון דתרויהו קדושים כחד מינא הוא. ואף דאין בכח הקדושת דמים לשוי' אינו מינו דחולין מ"מ גם אינו מינו דקדוה"ג לא הוי כיון דמ"מ קדוש הוא. ונראה מהא דכתב הרמב"ם (בפ"א מה' פרה אדומה ה"ט) שחטה לשם חולין תפדה ואינה מכפרת ובכסף משנה שם כתב להעיר דהא חטאת ששחטה לשם חולין כשרה כזבחים (מו:) יעו"ש. אך פשטות שיטת רמב"ם מבואר דכיון דפרה בעצמותה קדשי בדק הבית הוא וכמבואר בזבחים (יד:) ודוכתי טובא א"כ הא אמר בזבחים (ג.) אר"י אמר רב חטאת ששחטה לשם חולין כשרה אלמא דמינא מחריב בה דלאו מינא לא מחריב בה יעו"ש ומבואר דמש"ה אין פוסל במחשב לשם חולין משום דחולין לאו מינא הוא. ושוב זהו רק בקדשי מזבח שאין להם פדיון הוי חולין לאו מינא. אבל בפרה דקדשי בד"ה ויש לה פדיון וכשבועות (י"א:) שפיר לשם חולין מחריב בה [וראה לרבנו גרשום ז"ל חולין (פא:) בהא דתנן השוחט פרת חטאת ר"ש פוטר וכתב ר"ג ז"ל דהכוונה דשחט פרת חטאת לשם חולין דהוי שחיטה שאינה ראוי' יעו"ש ומבואר