שו"ת זרע אברהם י

ולמה לא כ' דיפדהו ויביא בדמיו קרבן. שהרי דין בן פקועה כדין יוצא דופן וכמ"ש רש"י בחולין (דף עד:) בד"ה דגמר וכו' דפסח בן פקועה פסול דקיי"ל בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן עכ"ל הרי דבן פקועה היינו יוצא דופן. וא"כ כמו דיוצא דופן יפדה ה"נ בן פקועה. וגם פשוט דנפדה בלא מום כיוצא דופן כיון דדינם חד. בפרט למ"ש רש"י מנחות (דף ו) דיוצא דופן מומו ניכר דאית לי' קלא והכל יודעין עיי"ש. דבודאי ה"ה וק"ו לבן פקועה דהוא מלתא דתמיהא ומדכרי דכירי לה אינשי דבודאי נפדה בלא מום. וא"כ למה ביוצא דופן פסק הרמב"ם דאם יצא דרך דופן יפדה. ובבן פקועה פסק דנאכל כמו שהוא. ובודאי דטעמא בעי

אמנם הדבר נכון מאד. דזהו פשוט דלא מהני פדיון לבן פקועה אלא בזה שכלו לו חדשיו דבזה אמרו כיון דרהיט ואזיל שה קרינן בי'. אמנם בלא כלו לו חדשיו דאפילו באדם כה"ג אמרינן שהוא כאבן פשוט דלא מהני לי' פדיון דלאו בר העמדה והערכה הוא וזה פשוט

ולפ"ז כיון דלא מהני בי' פדיון שפיר פסק דנאכל כבשר החטאת. משא"כ ביוצא דופן ממש דבר העמדה והערכה היא שפיר גזר אומר דיפדהו

ומיושב ממילא מה דנקט רבינו דווקא בן ד' חי. דכאשר גזר אומר דהרי היא נאכלת כבשר החטאת שפיר הוכרח לינקט בן ד' דווקא. דאילו בן ה' נהי דגם כן ניתר בשחיטת אמו. אבל כיון דבר העמדה והערכה היא הי' מהראוי שיפדהו ויביא בדמיו קרבן כדין יוצא דופן ואתי שפיר דנקט בן ד' דאז כיון דלאו בר פדי' נאכל כבשר החטאת כנ"ל ודוק

ואין לפקפק ע"ז מדברי רש"י מנחות (דף קא:) דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק וכ' רש"י דאפילו בהמה שנאמר בה פדיון לאחר שקדשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון עיי"ש ריש ע"א בד"ה דמכלי וכו' וכוונתו ודאי דאפילו אם צרם אוזן בפר קודם קבלת הדם דפסול וכמבואר בזבחים (דף כה) ומפרכסת הרי הוא כחי לענין פדיון אפילו הכי לא מהני בי' פדיון כיון שנתקדש בסכין של שחיטה שהיא כלי שרת. וא"כ הכא דנשחטה החטאת שהיא אמו והולד ניתר בשחיטת אמו והוי כמו ששחט הולד א"כ קדש הסכין להולד וא"כ לא מהני בה פדיון וא"כ למה נקט דווקא בן ד'. דהא אפילו בן ה' לא מהני פדיון אחר שחיטה

אך זה אינו דכיון דבשעה ששחט אמו לא ידע שיש בה ולד. הרי קיי"ל דכלי שרת אין מקדשין שלא מדעת ולא קדש הסכין להולד אף שקדש לאמו ושפיר מהני בי' פדיון ופשוט: ב) ודע דלמה דקיי"ל דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' תמורה (הלכה ב) ואם שחט שלמים ומצא בה ולד הרי זה נאכל כשלמים. ודאי נראה דמחיים אינו נפסל ביוצא דלא מצינו בעלי חיים שישרפו ובהדיא אמרינן בזבחים (דף צח.) מה מלואים מותריהן בשריפה ואין בעלי חי במותריהן וכו' עיי"ש א"כ לדעת הקרית ספר דבעיירות המוקפות חומה בדין הוא שיאכלו בה קדשים קלים אלא דאי אפשר. דיהיו נפסלים ביוצא יעיי"ש בפ"ד מה' בית הבחירה

ולפ"ז בן פקועה כזה דאין בו פסול יוצא כנ"ל ורק דנאכל בקדושת שלמים א"כ יכול לאוכלו בעיר המוקף חומה. ואינו צריך ירושלים דווקא [אלא דלשון הש"ס בחולין (דף סט.) ותיבעי לך קדשים קלים בירושלים ולמה דווקא ירושלים הלא בכל עיר המוקף חומה אם הוציא ידו והחזירה איכא למבעי אם נימא מיגו דהוי מחיצה לגבי קדשים הוי מחיצה לגבי הא] ועיין מועד קטן (דף כו) הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר כו' וקורע ירושלים בחורבנה כו' וקורע יעיי"ש ותמה הרמב"ן ז"ל כיון דקתני ערי יהודה למה תני עוד ירושלים וכי ירושלים איננה בכלל ערי יהודה עיי"ש והובא בכסף משנה פ"ה מתענית. ולפי הנ"ל יש לומר דנקט ערי יהודה לומר דאינו קורע אלא על עיר המוקף חומה. ולכך נקט ערי יהודה כעין הכתוב עם ערי מצורות אשר ביהודה. והוי אמינא כיון דכבר קרע על עיר המוקף חומה דגם בה הי' נאכלים קדשים קלים ובקדשים קלים שאינם נפסלים ביוצא כנ"ל שוב אינו קורע על ירושלים. קמ"ל דמ"מ ירושלים מקודש ביותר כל קדשים קלים ומעשר שני ואכמ"ל

ואגב אכתוב שבספר תפארת יעקב חולין (דף צ') כ"י לפרש דמוקמינן בולדות קדשים וקסבר נוהג בשליל היינו ששחט בהמת שלמים ומצא בה בן ט' חי עיי"ש ובמחכת"ה הא מבואר ברמב"ם הנ"ל דנפדה בלא מום א"כ איזו איסור מוקדשין יש בו ואולי כיון דמחיים יש בו איסור מוקדשין כל זמן שלא נפדה. לא חל עליו איסור גיד גם לאחר שנפדה דבעינן שיחול איסור גיד מחיים. וא"כ הכא דלא חל כל זמן שלא נשחט האם שוב אינו חל ואכמ"ל

ג) ובחולין (דף סט) הוציא העובר את ידו בעזרה מיגו דהוי מחיצה לקדשים הוי נמי מחיצה לגבי דהאי עיי"ש

וראיתי בצל"ח שם שכ' דמכאן מוכרח פסק הרמב"ם דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים דלמ"ד בהווייתן הן קדושים הרי הולד חולין קודם שנולד ופשיטא דמחיצת העזרה לא הוי מחיצה לדידי' יעיי"ש, ולא הבינותי דהא פשיטא דלמ"ד יש לידה באברים דאף למ"ד בהווייתן הן קדושים מ"מ האבר שהוציא קרינן בי' שנולד ויש לו הוויי' ולידה וכיון שקריש האבר שוב אמרינן פשטה קדושה בכולה והולד כולו קדוש. דזה ודאי דקדושה יכול לחול במעי האם אלא דקדושת האם אינה מתפשטת במעי האם וכיון שהוציא העובר את ידו והאבר קדוש ממילא קדוש כל העובר דפשטה קדושה בכולה ומהני שפיר מחיצה לדידי'

אך יש לעיין לפי זה בהא דכריתות (דף כג:) דמוקמינן לקרא דכל חלב לד' בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים דאיסור חלב ואיסור מעילה בהדי הדדי קאתו. עיי"ש. והא מכי הוציא מקצת יש לו הוויי' ולידה וקדוש ושוב אמרינן פשטה קדושה בכולה ואיסור חלב אינו חל עד שיצא לאויר העולם וכמ"ש התוס' שם וא"כ איסור מעילה קדום וצ"ע

עוד יש לעיין בדברי הצל"ח הנז' מדברי רבינו גרשום בפי' לתמורה (דף יא.) היא שלמים ולדה חולין ושחטה בפנים מהו למ"ד ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים מי הוי חולין בעזרה ופי' רבינו גרשום דהאיבעיא דכשם שהקדושה לא הוי אלא בשעת לידתן כך החולין לא הוי אלא משעת הוויית לידתן יעיי"ש א"כ שפיר מחיצת העזרה הוי מחיצה אא דכעת איננו עדיין חולין והוי קדוש דכל זמן שלא נולד לא הוי חולין דאתקש הויות הקדושה להויות החולין כנ"ל

ויש לעיין אם שייך לומר גבי ולדות קדשים למפרע