שו"ת זרע אברהם קג

דמצטרף בכדי אכילת פרס ובזה איירו הברייתא דכריתות יתות הנ"ל ועיין ירושלמי שקלים פ"ה בעינן שתי' בב"א עיי"ש

ז) ובכריתות (דף יח) אכל ושתה בהעלם אחת וכו' והא בין אכילה ושתי' א"א דלא הוי שהיות דמתידע לי' כו' ולכאורה מה פריך דלמא מיירי דאכל ושתה בכדי אכילת פרס ואח"כ השלים בבת אחת אכילה ושתי' והרי אמרינן לקמן דעל חצי שיעור אין יום הכפורים מכפר

אך נראה לפמ"ש האחרונים דעל אכילת יום הכפורים החיוב על הנאת מעים כיון דביתובא דעתא תליא מלתא עיין עליהם. ואפילו לדברי הירושלמי פ"ח דתרומות דהלעוס כבלוע אף ביום הכפורים כן עיי"ש. מ"מ הא האי שמעתתא אליבא דר"ל אזדא דס"ל ידיעות ס' מחלקת לחטאת והוא הא ס"ל בחולין (דף קג) דכל איסורים החיוב בהנאת מעים. אמנם כל זה באכילה אבל בשתי' הא מבואר בפירש"י סוכה (דף מט.) גבי חמרא מגורנו שבע דשתי' אינו כמו אכילה דשובע שלהם בא ע"י מילוי כרס אלא ע"י ששותהו בלגימות גסות וגרון מלא הוא משביע ולא ע"י שמכניס הרבה יין במעיו עיי"ש

ולפ"ז י"ל דגם לר"ל תליא בהנאת הגרון וא"כ הא כבר נתחייב על השתי' קודם שנתחייב על האכילה דהנאת הגרון בא קודם למילוי הכרס והוי לי' שפיר שהות דמתידע לי' והוי ידיעת ספק כנ"ל

והנה בהא דמקשה הש"ס שם ונוקמי' כגון דאכל כזית פיגול יש לעיין דהא מוקי הש"ס בשבועות (דף כד) דהמשנה מיירי בבכור עיי"ש. וא"כ הא קיי"ל דזריקת פיגול אינו מביא לידי מעילה בקדשים קלים. וא"כ בכה"ג אינו חייב אשם מעילה וצ"ע

ח) ואגב אכתוב דבדברי הירושלמי הנ"ל איתא הלעום כבלוע אף בשבת כן אף ביום הכפורים כן אף בפסח כן. ונ"ל הכוונה דקיי"ל בפסחים (דף פה:) המוציא בשר הפסח מחבורה אינו חייב עד שינוח דהוצאה כתיב בה כשבת עיי"ש וא"כ הלעוס כבליעה. והוי כמו שהניח. וכמו דחשוב הנחה לענין שבת ודוק

ט) ובחולין (דף קג:) חלקו מבחוץ פטור ופירש"י והתוספות דגבי אבר מן החי דחידוש היא דגידין ועצמות נמי מצטרפין ובעלמא לא מחייב עליהו אמרינן אין לך בו אלא חדושו ולא נאמרה בי' הלכה דכדי אכילת פרס מצטרף עיי"ש ועיין בחדושי הגרע"א שהקשה דה"נ נימא בגיד הנשה דהוי חידוש. דאין מצטרף בכדי אכילת פרס עיי"ש ובאמת כבר קדמו בזה הפרי מגדים (סי' סה) שכ"כ בפשיטות ולא בדרך קושי' והוליד מזה דה"ה דח"ש מותר בי' דל"ש חזי לאצטרופי ועיין מנחת חינוך מצוה ג' ובמצוה י"ט שכ"כ לענין שאור ועיין בחדושי ח"ס ע"ז (דף סח) שכ"כ לענין שקצים המאוסים עיי"ש

אך מה דחדית לן הפרי מגדים לענין גיד לכאורה מבואר להיפוך מדברי רש"י חולין (דף פג.) בד"ה דלית כו' שכ' ואית דמפרשי דליכא כזית בחד מנייהו אלא בתרווייהו ואינו נראה שיהי' שתי התראות מצטרפות דאי אכל בתוך אכילת פרס היינו בבת אחת ואי לאחר אכילת פרס וכו' עיי"ש הרי לך דאפילו בגיד הנשה מצטרפין בכדי אכילת פרס

שוב ראיתי דלק"מ דהפרי מגדים כ"כ לדידן דקיי"ל אין בגידין בנותן טעם ועץ היא והתורה חייבה עליו א"כ הוי חידוש. משא"כ למ"ד יש בגידין בנותן טעם לא הוי שום חידוש בגיד מבכל התורה. ומצטרף בכדי אכילת פרס כמו בכל התורה. ומעתה שפיר כ' רש"י כן אליבא דרבי יהודה דס"ל שם דאינו חייב אלא אחת וכגון דלית בתרווייהו כי אם זית א'. ורבי יהודה הא ס"ל בחולין (דף ק:) דיש בגידין בנותן טעם ואתי שפיר

ועיין מנחת חינוך (מצוה קס) ובשו"ת חתם סופר או"ח (סי' ק"מ) שתמהו תמי' עצומה דבזבחים (דף ע.) גבי נבילת עוף טהור אמרינן סד"א הואיל וחידוש. היא אפילו ביותר מכדי אכילת פרס נמי וכו' והכא אמרינן להיפוך דבחידוש דווקא בבת אחת עיי"ש

ונראה דיש לחלק דשאני התם דהחידוש דלא מטמא במגע ומשא כמו נבלת בהמה א"כ אמרינן בטומאה שמטמא בבית הבליעה דמצטרף אפי' ביותר מכדי אכילת פרס לא כן הכא דהחידוש דחשוב אכילה ואז דווקא בבת אחת גם יש לחלק בין איסור לטומאה ודוק

י) ועיין מנחת חינוך (מצוה שע"ב) דכמו דבאבר מן החי לא מצטרף כדי אכילת פרס. ה"ה חרצן לנזיר דהוי כמו עפר וכמבואר שם בגמרא. ה"ה דלא מצטרף כדי אכילת פרס יעיי"ש

ובזה רווחא שמעתתא בשבועות (דף כב) נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאורייתא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע ודעתי' אמשהו וכו' עיי"ש ובתוס' שם הקשו דלמה נקט דווקא חרצן ולא נבילה ולכל אדם וכמו דפשטינן באמת מנבילה וכו' יעיי"ש

ולהנ"ל הנהו נכון דהתוס' הקשו עוד שם דהיכי קאמר אהיתרא קא משתבע. והא ח"ש אסור מה"ת

אמנם להנ"ל מיושב חדא מגו חדא דבאמת בחרצן מותר ח"ש מה"ת כיון דהטעם דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי בכדי אכילת פרס. וא"כ חרצן דאינו מצטרפין בכדי אכילת פרס כנ"ל ח"ש מותר מה"ת ומיושב ממילא דמבעי דווקא בנזיר דבשאר איסורים דח"ש אסור מה"ת ליכא למבעי מידי דל"ש היתרא דח"ש אסור מה"ת ואין שבועה חל עליהם ודוק

ומה דפשיט התם הש"ס מנבילה ואמר טעמא דפריש וכו' ומה ראי' מנבילה דח"ש הא אסור בנבילה. היינו דלר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת ולדידי' הוי נבילה כמו חרצן לנזיר לדידן ואפי"ה טעמא דפריש הא לא פריש דעתי' אכזית. וה"ה לדידן בחרצן אף דמותר מה"ת ח"ש לא אמרינן דדעתי' אהיתרא דהיינו חצי שיעור רק דעתי' אכזית

ומאד יתיישב לפי זה קו' הגאון רע"א בתשובה (סי' קנ"ד) שהקשה דלמה פשוט הש"ס מר"ל ומשום טעמא דפריש הא לא פריש דעתי' אכזית אלמא דאאיסורא קא משתבע ולמה לא פשיט מרבי יוחנן דמוקי לה בכולל ולימא טעמא דכלל הא לא כלל דעתי' אכזית ואינו חל עיי"ש והוא קו' עצמה

ולהנ"ל הדבר נכון ומאד נעלה. דמרבי יוחנן באמת אין ראי' דכל היכי שנוכל לומר דדעתי' אהיתרא ואאיסורא דדעתי' אהיתרא דלרבי יוחנן לא משכחת היתרא דהא גם חצי זית אסור מה"ת. ובאמת שי"ל דבחרצן וכל מקום דח"ש מותר בנשבע עליהם דעתי' אמשהו דהוי היתרא. ושאני שם דגם משהו אסור א"כ דע"כ דעתי' אאיסורא. כן י"ל דדעתי' אכזית ולכך פשיט