שו"ת זרע אברהם קא

(דף מ"ט:) נטל הימנה כרכור אסור בהנאה ארג בו את הבגד אסור בהנאה יעו"ש וכמו דאמרו גבי שבת דיש שבח עצים בפת ובהדיא שנינו בירושלמי סוף פרק א' דנדרים את אומר ידי עושה עמך אסור חרש עמו בקרקע עד כמה הוא אסור עמו כדי שכרו או עד כדי הניית קרקע כלומר במתני' תנן דהאומר ידי עושה עמך חל הנדר מעתה קמיבעיא לי' אם חורש המודר עם הנודר בקרקע עד כמה נאסר ממלאכתו עד כדי שכרו אי עד כדי מה שהשביחה הקרקע ע"י מלאכתו ק"ע ופנ"מ] גדר עמו בתנור עד כמה היא אסור עד כדי שכרו או עד כדי הניית התנור עכ"ל הירושלמי [ויתכן לפרש דסברת איבעיית הירושלמי הוא כיון דקימא לן יש מעילה בקונמות ובמעילה הא בעי' נהנה ופוגם כמבואר במעילה (י"ח.) וא"כ מה שהוא יותר על שכרו הא בזה הוי נהנה ולא פגם ואכ"מ] עכ"פ מבואר מזה דאם אסור לחרוש כשעבר וחרש נאסרה החרישה וא"כ גם בחורש במוקדשין פשיטא דנאסרה החרישה עד כדי שכרו עכ"פ. אולם פשוט דלזה מהני פדיון וכמו שכתב בשיטה מקובצת לתמורה (דף י':) אות א' דמהני אם חולל עבודה במוקדשין על דמים יעו"ש וא"כ שפיר חייב גם משום יום טוב ולא הוה מקלקל דנהי דהחרישה נאסרה מ"מ הרי גם בזה מועיל פדיון

אולם זה דוקא אם חרש במיקדשין דנהי דבקדושת הגוף לא מהני פדיון מ"מ דמי העבודה מהני אם נתן כדי שכרו להקדש ויעוין בנדרים (דף ל"ג:) מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש יעו"ש בפירוש הרא"ש דכתב בד"ה תפול הנאה להקדש שאין יכול לעכבו שאז הי' נהנה ממנו וצריך ליתן להקדש לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש הלכך כל הנאה הבאה לידו ממנה הקדש הוא ולא מצי להוליכה לים המלח דלאו כל כמיני' להפסיד להקדש והיינו דדייק מהכא בגמרא דיש מעילה בקונמות עכ"ל אבל בחרש בפסולי המוקדשין דמעילה לית בהו רק איסור הנאה ולזה לא מהני פדיון דלא אלים למיתפס פדיוני' א"כ החרישה נאסרה והוי מקלקל ופטור משום לאו דיו"ט ודו"ק. ביתר דברי כבוד תורתו לא ראיתי לעיין כעת ואי"ה עוד חזון למועד והנני דורש שלום תורתו באהבה רבה ומקרב ולב עמוק מוקירו ומכבדו ידידי עוז: אברהם לופטביר. סימן יג. שנית להרה"ג הנ"ל. ב"ה יום ד' י"א תמוז ווארשא. החיים והשלום וכל טוב סלה לראש ידיד נפשי הרה"ג המאור הגדול עמקן נפלא מעוז ומגדול שמו נודע בשערים עדיו לגאון סיני ועוקר הרים כמו"ה מנחם נ"י זעמבע בפראגא: אחדשה"ט ושלום תורתו באהבה לפלא כי לא השיבני על מכתבי שכתבתי לכבוד תורתו אולם נזכרתי שגם אנכי לא השבתי אז על כמה דברים שבאו במכתבו ואמרתי לעיין בהם כי דבריו חביבים אצלי

א) הנה הביא כבוד תורתו דברי התוס' נדה (דף נ':) בד"ה תרנגולא דאגמא והאריך בדברים נכונים והדברים ראוין למי שאמרן זולת מה שתמה על דברי המהרי"ט בתשובה שכתב כי סימני טומאה אינם בעצם טומאה רק שהם סימן לטומאה וע"ז תמה מדברי התוס' נדה הנ"ל, דמפורש מדבריהם ז"ל דאף שאינו מין טמא מ"מ נטמא ע"י שיש לו סימני טומאה. אולם לדעתי דברי המהרי"ט נכונים דלכאורה יש לתמוה ע"ד המהרי"ט מהא דבכורות (דף י'.) ר"ש אומר אף הגמל והארנבת כו' אינן צריכין לא מחשבה ולא הכשר ואמר רבי שמעון מה טעם הואיל ויש בהן סימני טהרה [אף הגמל דינו כבהמה טהורה שאינה צריכה מחשבה לשוי' אוכל הואיל ויש בה אחד מסימני טהרה יעו"ש הנה מפורש דהסימנים פועלים לטהרה וממילא הוא הדין לטומאה וצ"ע]

אמנם עיינתי במהרי"ט שהביא ראי' מהא דטהורה שילדה מין טמאה מותר באכילה הרי דהסימנים אינם פועלין לטומאה יעו"ש ולפי"ז הא מבואר בבכורות (דף ו:) אך את זה לא תאכלו ממעלי הגירה וממפריסי הפרסה יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור וכו' ת"ל גמל טמא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור ר"ש אומר גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה יעו"ש ומבואר דס"ל לר"ש דגמל הנולד מן הפרה אסור באכילה משום הסימנים א"כ לדידי' הסימנים הם בעצם טומאה ושפיר קאמר ר"ש לטעמי' דגמל והארנבת אין צריכין מחשבה הואיל ויש בהן חד סימן טהרה והמהרי"ט ז"ל לא קאמר אלא לדידן ופשוט ולפי זה בעופות דלא שייך בהן כל היוצא מן הטהור טהור וכמו שפלפלו התוס' שם שוב הסימנים הם בעצם המטמאים וכמו לר"ש בבהמה כן לדידן בעוף ודברי המהרי"ט נכונים

ויש לעיין בדברי התוס' נדה (נ:) הנ"ל מהא דחולין (דף קכ"ז.) ת"ר הצב למינהו לרבות הערוד ופירש"י ז"ל ערוד מן הצב ומן הנחש הוא בא יעו"ש והשתא לדברי התוס' בנדה שם דבדבר שהוא מטיל בצים לא אזלינן בתר מינו אלא תליא אם יש לו סימני טומאה או לא יעו"ש והרי צב והלטאה מטילין בצים וכמבואר להדי' בחולין (דף ס"ד) וממה נפשך אם יש לו סימני צב פשיטא דהוא צב גופי' ואם אין לו סימני צב מאי אהני לן דבא מן הצב כיון דלא אזלינן בתר מינו ואכ"מ מה שיש לדבר מזה

ב) עוד ראיתי לכבוד תורתו שעמד בדברי רש"י ז"ל פסחים (דף כ"ד.) גבי לאו דכל שבקודש פסול דכתב לרבות שאר פסולי קדשי קדשים כגון פיגול ויוצא וכו' והעיר כ"ת דלמה נקיט קדשים וראיתי שעמד בזה הרש"ש בהגהות ולכאורה רציתי לומר דבקרא כתיב לא יאכל כי קודש הוא והכוונה דאף לאחר שנפסל מ"מ קדש הוא דהא צריך לשורפו בפנים דבמקום אכילתו שם שריפתו וכמפורש בפסחים (דף כ"ד.) שם ר"ש אומר בקדש באש תשרף לימד על חטאת ששורפין אותה בקודש ואין לי אלא זו בלבד פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים מנין ת"ל וכל בקדש באש תשרף ועיי"ש [וכבר תפסו על המהרש"א בקידושין (דף נ"ז:) דכתב דבפיגול נפקע שם קדשים] וזהו רק בקדשי קדשים אבל בקדשים קלים דלאחר שנפסל אין צריך לשורפו במקום קדוש אינו בכלל דכל שבקודש פסול אולם הא שיטת רש"י ז"ל בפסחים (דף מ"ט.) אהא דתני במתני' מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה וכתב רש"י ז"ל בד"ה שיש בידו בשר קדש שיש בידו קדשים קלים חוזר ושורפו בירושלים דבמקום אכילתו שריפתו יעו"ש ומבואר דגם קדשים קלים מצוה לשורפן בירושלים במקום אכילתו [ולשיטת הקרית ספר דעיר המוקפת