שו"ת זרע אברהם ט

סימן א. ב"ה יום ב' פקודי דהאי שתא תרע"ג לפ"ק ווארשא החיים והשלום וכט"ס לכבוד ידי"נ הרב הגדול החריף עדיו לגאון מו"ה מנחם נ"י זעמבע בפראגא. אחדשה"ט כאשר זה פעמים אחדים רציתי לדבר עם ידידי מעכ"ת ולא עלתה בידי אמרתי לבא אתו בכתובים ואכתוב הערה אחת קטנה

א) כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ד' מהלכות תמורה הלכה ג') השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבעה חי הרי זו נאכלת כבשר החטאת שולדי הקדשים במעי אמן הן קדושים עכ"ל והוא מהש"ס דתמורה (דף י"א.) ויש לדקדק בדבריו ז"ל למה פרט בן ד' הא התוס' בתמורה שם בד"ה ומצא] כתבו דלהכי נקט בן ארבעה דאלו בן חמש אינו ניתר בשחיטת אמו לרבי מאיר דסבירא לי' בן פקועה טעון שחיטה. וא"כ לדידן דקיימא לן דמותר בשחיטת אמו גם בבן חמש דין זה דנאכל כבשר החטאת. ולכאורה הי' נראה דסבירא לי' לרבינו דדוקא בלא כלו לי' חדשיו דכבישרא בדיקולא דמי אז שייך לומר דנאכל כבשר החטאת ונפסל ביוצא וכדומה אבל בכלו חדשיו דשה מעליא הוא. ואם נימא דנאכל כבשר החטאת אם יצא חוץ לקלעים יהא נפסל ביוצא וכן בנותר אם יתותר וזה לא מצינו בבעלי חיים שיהא צריך לשורפו מחיים וכדאמרינן בזבחים (דף צ"ח.) מילואים מה מילואים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן אף כל מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן יעו"ש

ב) אמנם עיקר נראה בדעת רבינו עפ"י מאי דכתב שם בהלכה ח' וזה לשונו ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן או שילדו טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה הרי אלו יפדו ויביא בדמיהם קרבן הראוי להביא בדמי ולד של זו עכ"ל ופשטות דברי הרמב"ם ז"ל משמע להדי' דנפדין בלא מום וכמו שביאר באורך באור שמח ולשון רש"י ז"ל במנחות (דף ו) בד"ה בעל מום. מומן ניכר שאין מומן פסול אלא בגלוי כדאמרינן בבכורות פרק על אלו מומין ויוצא דופן מומן ניכר דאית לי' קלא והכל יודעים עכ"ל ומשמע דיוצא דופן אינו צריך מום לפדות] ואמת שמצאתי בקרית ספר להמבי"ט שהעתיק בדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דולדות הקדשים שיצאו דרך דופן וכו' הרי אלו ירעו ויפדו עיי"ש ומבואר דבעי מום אחר לפדות עליו אמנם העיקר כמו שכתב באור שמח יעי"ש בראיות ברורות. והנה זה נראה ברור דבן פקועה אם דכבישרא בדיקולא הוא מ"מ מהני בו פדיון דבר העמדה והערכה הוא וא"כ בדיוק נקטא הברייתא ומצא בה בן ארבעה דאז לא מהני פדיון (דגם באדם בן שמונה הרי הוא כאבן יעוי' ב"ב (דף כ')] ובעל כרחו נאכל כבשר החטאת. אבל בבן חמש דכלו לו חדשיו הלא בידו לפדותו בלא מום דיוצא דופן הוא ומילתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי ואין לך מום גדול מזה ופשוט

ג) ודע דבהא דכתבתי לעיל לדבר פשוט דבן פקועה בקדשים לא שייך שיהא נפסל ביוצא מחיים יש לפלפל הרבה בזה לפי מה דכתב הקרית ספר (בריש הלכות בית הבחירה) דמן הדין נאכלים קדשים בכל עירות המוקפות חומה דקדושתן שוה לירושלים לענין קדשים קלים אלא דלא משכחת משום דכיון דהקרבה בירושלים שוב יפסל ביוצא יעו"ש ולפי"ז בולד שלמים בן פקועה דכלו לו חדשיו וכל זמן שהוא בחיים אינו נפסל ביוצא דנהי דנאכל כאמו אבל יכול לאוכלו בעירות המוקפות חומה. ושפיר משכחת אכילת קדשים קלים גם במוקפות חומה

ד) ולפי זה יש לדקדק קצת בהא דאמרינן בחולין (דף ס"ט.) בעי רב חנני' הוציא עובר את ידו בעזרה מהו מגו דהוי מחיצה לגבי קדשים הוה נמי מחיצה לגבי דהאי (להתירו בשחיטת האם) או דילמא לגבי דהאי לאו מחיצה הוא דמחיצת עובר אמו הוא אמר לי' אביי ותיבעי לך קדשים קלים בירושלים ופירש"י ז"ל כגון עובר שלמים שהוציא את ידו בירושלים והחזירה והכניסה לעזרה ושחטוה יעו"ש ולפי הנ"ל יש לדקדק קצת דאין זה דוקא בירושלים אלא בכל עיר המוקף חומה ואכ"מ: הנני דורש"ת באהבה רבה מוקירו ומכבדו אברהם לופטביר. [אמר המלבה"ד ראיתי בכתבי הרה"ג המחבר ז"ל בהעתק שהניח לעצמו. ענין זה בלשון אחר בתוספת דברים חדשים. ואמרתי להעתיקו לכאן]

א) בתמורה (דף יא) השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי תני חדא אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה וכו' ותניא אידך נאכלת לכל אדם וכו' עיי"ש וכתבו התוס' בד"ה ומצא וכו' דנקט בן ד' דאילו בן ה' וכו' אינה ניתרת לרבי מאיר בשחיטת אמו בפרק בהמה המקשה עיי"ש

ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם פ"ד מה' תמורה (הלכה ג) שהעתיק הברייתא כצורתה השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי הרי זו נאכלת כבשר החטאת. והא להרמב"ם לשיטתו דפסק בפ"ה מה' מאכלות אסורות (הלכה יד) כרבנן דר"מ ה"ה בן ה' ולמה נקט דווקא בן ד' כלשון הברייתא דנשנית אליבא דר"מ כמ"ש התוס'. ואדרבא דהי' לו לינקט יותר רבותא דאפי' בן ה' וכבר תמה בזה הלח"ם עיי"ש

והנראה לע"ד דלכאורה למ"ש הרמב"ם לקמן (בהלכה ח') וולדות קדשים שיצאו דרך דופן או שילדו טומטם ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה הרי אלו יפדו ויביא בדמיהן קרבן כו' עיי"ש שכתב הלח"ם דאפילו בלא מום נפדים לדעת רבינו [ובקרית ספר להמבי"ט העתיק ירעו ויפדו ואמנם העיקר כדעת הלח"ם] והא דכתב דאפילו טריפה יפדה אף דקיי"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכבר עמד ע"ז חותני הגאון נ"י באור שמח עיי"ש לענ"ד הדבר פשוט לפי מ"ש התוס' זבחים (דף קיד) ד"ה וקסבר דאפילו למ"ד וולדות קדשים במעי אמן הן קדושים. מ"מ היכי דלא משתרי באכילה כגון דמות יונה או קלוט לר"ש דכיון דלא משתרי באכילה לא מסתבר דתפסינהו קדושת אמן עיי"ש והרי אפילו לר"ש לא אסור קלוט אלא ביצא לאויר עולם וכמבואר בחולין (דף סט). ומ"מ כתבו דלא תפס קדושת אמו אף במעי אמו אף שעדיין לא נאסר. וה"ה טריפה אף דבמעי אמו הי' ניתר בשחיטת אמו ואינו אסור אלא מעת שיצא לאויר עולם אפילו הכי לא נתפס בקדושת אמו וכמו קלוט לר"ש לכן לא הוי אלא כמקדיש עצים ואבנים וכמקדיש נבילה ושפיר יפדה וזה ברור

עכ"פ מבואר דעת רבינו ז"ל דיוצא דופן וכדומה יפדם ויביא בדמיהן קרבן. וא"כ למה פסק דהשוחט את החטאת ומצא בה בן ד' דנאכלת כבשר החטאת.