זרע אברהם צח

בנותן טעם מטמא טומאת נבילות. ותמה השער המלך דבהדיא תנן בהעור והרוטב דגידין מטמאין טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עיי"ש

ולהנ"ל שאני טומאת נבילות עוף טהור דטומאה תלי באיסור אכילה וכי היכי דעובר על איסור אכילה למ"ד יש בגידין בנותן טעם ה"נ מטמא. משא"כ בטומאת נבילות דעלמא דלא תלי באיסור אכילה. ממעטין לטומאה גם למ"ד יש בגידין בנותן טעם דהא כתיב והנוגע בנבלתה ולא בגידין ועצמות ודווקא לענין איסור אכילה חייב שתים באוכל גיד הנשה של נבילה ולא לענין טומאה. משא"כ לענין נבילות עוף טהור דטומאה ואיסור המה לאחדים כל היכי שיש איסור יש טומאה ואכמ"ל

ה) עיין חולין (דף קכט.) חתכו ואח"כ חישב עליו דר"ש מטהר משום דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כיון דאסור לבני נח עיי"ש

ומזה יש להקשות על פירש"י פ"ק דבכורות (דף ט:) גבי שור הנסקל ופטר חמור שפירש דמיירי במפרכסת דלא ירדה עוד לטומאת נבילה ומש"ה מטמאה טומאת אוכלין. דהא מפרכסת אסורה לב"נ גבי פ"ח וכדקיי"ל בחולין (דף קכא) דקיי"ל כר"י דישנה לאברים וא"כ לר"ש אינה מטמאה טומאת אוכלין אף אם נימא דפ"ח מותר בהנאה אף לאחר עריפה

אך י"ל דבאמת הא נ"מ בפשיטות לענין פחות מכזית דמצטרף לפחות מכביצה וכמ"ש רש"י לקמן וכמבואר להדיא בכריתות (דף כא.) אך צ"ל דעכ"פ יקשה לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת הא הוי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וכמ"ש התוס' בב"ק (דף עז) דבכה"ג מטמא עיי"ש וא"כ ר"ש דסובר כ"ש למלקות לדידי' פשיטא דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים ודו"ק

ו) ובש"ס דחולין (דף קב:) חישב לאוכלה מתה ואכלה חיה פטור דמחשבת אוכלין שמה מחשבה עיי"ש הנה מה דאמר מחשבת אוכלין שמה אכילה נראה דכוונו לזה להא דאמר רבא בנדה (דף נ) מחשבת חיים לא שמה מחשבה. וגם צריך לומר דבזה אין מחשבה מוציא מידי מחשבה כמו גבי טומאה. דהא אכלה חי' ובטלה למחשבה ראשונה. אך מה דאמר שם אלו אכל לי' אחר מחייב כו' זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו עיי"ש אם דמצינו בזבחים (דף מז.) לרשב"א כל שאין כשר להצניעו כו' נתחייב זה במחשבה של זה. צריך לומר דשאני התם דהמחשבה של הבעלים מהני לחייב אף חבירו אבל הכא דהוא חושבו לאכול מתה חבירו שאכלו חי' שפיר חייב

אמנם לפי זה יש לעיין בפסחים (דף כב.) דפריך והרי אבר מן החי וכו' ותנן מניין שלא יושיט אדם וכו' ואבר מן החי לב"נ הא לכלבים שרי דלמא מיירי בצפור חי' ובעוף שהוא רק חשוב כדרך הנאתו כמ"ש התוס' שם (דף כד:) והוא חישב לאוכלו מתה דלדידי' לאו אבר מן החי הוא ולעכו"ם שפיר הוי אבר מן החי. ואולי דאם נימא דאבר מן החי אסור בהנאה לא מהני מחשבה דידי' דלאו בעלים הוא. אך זה ליתא דהא מצינו בבכורות שם גבי פטר חמור ושאר איסורי הנאה דמהני מחשבה דילי' ובפרט באבר מן החי דאי בעי שחיט לה ואכמ"ל

ובחולין (דף קכז) ירקות שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדולעת אין מטמאין טומאת אוכלין וכ' רש"י ז"ל משום דאחר שהם יבשים הרי הן כעץ בעלמא ואין ראוין לאכילה ולפי זה קשה למה נקט שצמקו באיביהן הא אף אם צמקו לאחר תלישה אין מטמאין טומאת אוכלין ונראה פשוט דירקות הללו לאחר שצמקן נהי דאין ראוין לאכילה מ"מ ראוין לאכילת בהמה דמחתכין את הדולעין לפני הבהמה יעוין בתוס' חולין (דף טו) וא"כ הא כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב. ודעת הראב"ד דאף אם לא נטמא כיון דראוי הי' לקבל טומאה לא פקע מיני' תורת קבלת טומאה עד שיפסל מאכילת כלב ורק אם צמקו באיביהן ממ"נ קודם שצמקו הא מחובר הם ואינו מקבל טומאה ולאחר שצמקו הא שוב נפסל מאכילת אדם משא"כ אם צמקו בתלוש מקבלים טומאה הואיל וחזי לאכילת אדם ואכמ"ל

ז) ובסנהדרין (דף קיב) בהמת עיר הנדחת מה שתועיל לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמרו רחמנא ל"ש מיקטל קטלה ל"ש מישחט שחטה או דלמא כיון דשחטה מהני לה שחיטה עיי"ש ועיין מנחת חינוך (מצוה) דנפשטה האיבעיא מחולין (דף קמ) רנב"י אמר למעט צפירי עיר הנדחת למאי אי לשלוח וכו' אלא לשחיטה הרי אף דבקרא כתיב ושחט מ"מ מקרי זה ושחט ומוכח דמטהר מידי נבילה דאי לאו הכי לא מקרי ושחט עיי"ש

אך לכאורה יש לדחות די"ל דדווקא בשחט בסכין איבעיא לי' משא"כ בשחט בקרומית של קנה. והיינו דדווקא בסכין דמקיים בזה המ"ע דהכה תכה וגו' לפי חרב משא"כ בקרומית של קנה [וכעין זה בב"ק (דף מא) ואימא ה"נ דבדק צור ושחט בו]. פשיטא לי' דמטהר מידי נבילה. וא"כ אין ראי' מהך דצפורי עיר הנדחת די"ל דאיירי בבדק צור ושחט בו. והאיבעיא היא בשחט בסכין כנ"ל

אמנם באמת אין זה ברור אם בשחיטת הצפור דמצורע כשר בקרומית של קנה דהא התוס' בחולין (דף ג) שקלו וטרו אי בשחיטת קדשים בעי כלי שרת אף דשחיטה לאו עבודה דכשרה בזר ועיי"ש שהעלו דכלי בעינן אבל לא כלי שרת עיי"ש

אבל בשחיטת הצפור הא מבואר בתורת כהנים (פ' מצורע) פלוגתא דרבי וריב"י אי בעינן כהן בשחיטתו [ועיין בס' מלא הרועים שהביא בשם הגאון הקדוש בעל קדושת לוי זצ"ל דתליא בפלוגתא אי יש שחיטה לעוף מה"ת דהא הטעם דלאו עבודה משום דנוהג ג"כ בחולין עיין זבחים (דף יד:) אמנם אי אין שחיטה לעוף מה"ת בחולין הוי בקדשים עבודה ולכך רבי לשיטתו דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת לא הוי עבודה ולכך כשר לדידי' זר גם בצפור מצורע] וא"כ בעי כלי שרת בצפורי מצורע וה"ה סכין ושפיר נפשטה האיבעיא ואכמ"ל

ח) ואגב אכתב דברש"י כריתות (דף כד) כ' דקיי"ל צדיקים יוצאין מתוכן ערומים ומשמע בהדיא דגם מלבושין שלהן אסורין וכ"כ בעירוכין (דף ז) עיי"ש והוא תמוה דהא בהדיא מבואר כאן דמלבושין מותרים ומבעיא לי' רק בפיאה נכרית אי חשוב כמלבוש ועיין פנים יפות פ' מצורע שכ' דבע"ח של עיר הנדחת אינן נאסרין רק אחר מיתה וכדעת ר"ת גבי שור הנסקל ואכמ"ל

ט) ועיין בפי"ב דפרה (משנה ד) דאין כה"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו עיי"ש ויש להעיר בהא דשבועות (דף יז) טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דשהה בר כרת היא הא משכחת לה בכה"ג דאינו חייב על טומאת מקדש ועל שימש בטומאה פשיטא דחייב וצ"ע: