זרע אברהם צו

לקטן או לעכו"ם אקיף לי גדול והקשה בשער המלך בה' מלוה ולוה דתיפוק לי' דאין שליחות לעכו"ם ולקטן ומה תליא אי אין שליח לד"ע עיי"ש אמנם אי נימא דפועל שאני ויש שליחות לעכו"ם שפיר הוי נ"מ כנ"ל אך אי נימא דגם לענין אין שליח לדבר עבירה פועל שאני לא יתכן זה

אמנם היותר נראה עפימ"ש הנמוקי יוסף בפ"א דב"מ דקטן שאין לו יד הוי כחצר וחייב המשלח והקשה הש"ך (בסי' קפ"ב) הא אין שליחות לקטן. והביא ראי' מהא דהשולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן דפטור מדיני אדם. הרי דקטן אין לו דין חצר. ותי' בשו"ת בשיבת ציון (סי' נג) עפ"י מה שאמרו במעילה (דף כא) דבשליח חרש שוטה וקטן בעל הבית מעל ופריך הש"ס והא אין שליחות לקטן ומשני עשאן כמעטן של זיתים הרי דהיכי דניחא לי' להמשלח אז אפי' שלח ביד מי שאינו בגדר שליחות חייב וא"כ ה"נ מיירי הנמוקי יוסף ולא כן הוא בהשולח את הבערה דלא שלחו להבעיר אלא להעביר את הגחלת ממקום למקום ואמנם היכי דניחא לי' ואתעביד שליחותי' חייב עיי"ש

ולפ"ז יובן דברי התוס' הנ"ל דודאי הסברא הנ"ל דעשאן כמעטן של זיתים לא מהני רק לענין אין שליחות לקטן ולעכו"ם אבל לא לענין אין שליח לד"ע. וראי' דבקדושין (דף מב) פריך באמת מהא דאמרינן שלח ביד חרש ושוטה וקטן בעה"ב מעל דנימא אין שליח לדבר עבירה ולא משני כסברא הנ"ל דעשאן כמעטן של זיתים וכמו דמשני כן על הך דאין שליחות לקטן. וע"כ דלענין אין שליח לד"ע לא שייך כן. וא"כ מיושב היטב דברי התוס' דשפיר מקשו דאמאי לא אמר הנ"מ באיש דאמר לעכו"ם ולקטן אקיף לי גדול דבכה"ג דניחא לי' דאתעביד שליחותי' ל"ש אין שליחות לקטן ואין שליחות לעכו"ם ורק לענין אין שליח לד"ע לא שייך כן

ואולם אכתי יש לתמוה דעדיין לא יונח האי דב"ק (דף נא) בור של שני שותפין היכי משכחת לה וכו' אי דשני שליח וכו' ותמה הרשב"א דלוקמא ע"י עכו"ם ותי' דאין שליחות לעכו"ם ואם איתא אכתי משכחת לה היכי דניחא לי' דאיתעביד שליחותי'. וע"כ דדעת הרשב"א דלענין אין שליחות לעכו"ם ל"ש זה. ועדיין הדבר צריך תלמוד ואכמ"ל

ה) ודע שהלחם משנה בה' עכו"ם תמה ע"ד הרמב"ם במ"ש שם דעושה עכו"ם לעצמו או שמצוה לעשות לוקה דהא הוי לאו שאב"מ. ותי' דהואיל שליחו של אדם כמותו הוי כמו עביד מעשה בידים ולוקה ולכאורה הא אין שליח לד"ע ומצאתי בס' מנחת אהרן סנהדרין (דף כה) שהעיר בזה עיי"ש

ואמנם למ"ש לעיל דבפועל ל"א אין שליח לד"ע ולעכו"ם הדבר נכון מאד די"ל דהיינו שמצוה לעשות של עכו"ם בשכר דיש שליח לד"ע ודוק

ו) ועיין בתוס' ב"ק (דף עט) דבשליח שוגג לא אמרינן אין שליח לד"ע יעיי"ש וראיתי להקצות החושן ה' גניבה שהוכיח דגם היכי דהשליח שוגג אין שליח לד"ע מהא דב"ק (דף לב) דאמרינן דטעו דיינא גופא ואמאי שליח גולה נימא שליחו של אדם כמותו ואי דאין שליח לד"ע הא הכא השליח הי' שוגג וע"כ דגם שוגג אין שליח לד"ע. עיי"ש

אך נראה דהנה בשיטת התוס' הנ"ל קשה מהא דב"ק (דף נא) דפריך בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשויא שליח אין שליח לד"ע ולמה לא משני דמיירי שהשליח שוגג וראיתי להנוב"י סי' ע"ח דבנזיקין דחייבה התורה אשוגג כמזיד גם בשוגג אין שליח לד"ע דחשוב בר חיובא בשוגג כמו מזיד ודווקא היכי דהתורה חייבה רק במזיד ולא בשוגג בזה שאני שוגג ממזיד עיי"ש

ולפ"ז גם מהנ"ל לא קשה דהא בגלות דחייבה תורה אשוגג בשוגג ג"כ אין שליח לד"ע כמו במזיד ומיושב קו' הקצות החושן הנ"ל: טומאה וטהרה סימן נג

א) התוס' בחולין (דף ע"ב.) בד"ה גזירה כתבו דהא דפליגי ר"י ור"ע אם עובר במעי אשה טמא היינו בהוציא את ידו וגם בכה"ג ר"י מטהר דאל"כ ת"ל דטומאה בליעה וגזירת הכתוב היא דעד שיהי' כילוד לא מטמא וכמו דדריש מעל פני השדה יעיי"ש

אמנם בבהמה שמת עוברה בתוך מעי' דסברי רבנן דבין בטמאה ובין בטהורה טהור כתבו שם דאם הוציא ידו לחוץ דבטמאה טמא עיי"ש

ולכאורה יש להבין טעמא דמלתא מהו דבאדם אינו מטמא עד שיהי' כילוד ובבהמה מטמא כל שאינו טומאה בליעה

ונראה עפ"י דברי הספרי זוטא דבאמת מת עצמו אין בו טומאה עצמיות ורק שמטמא אחרים וכמו שעיר המשתלח. ולכן שאלו בן השונמית מה שיטמא ולא אמרינן שיטמא בעצמו כיון שנגע בעצמו והיינו דמת בעצם אין בו טומאה עצמיות שיטמא הוא עיי"ש

ולפ"ז שפיר יש חילוק בין אדם לבהמה דבבהמה אם הוציאה ידה טמא מה שבחוץ דהא נבילה יש בה טומאה עצמיות ורק כ"ז דבליעה אינה מטמא משא"כ אם הוציא העובר את ידו מבחוץ. אבל באדם מה דמת מטמא הוא רק דמטמא אחרים אבל אין בו טומאה עצמיות וא"כ כשם ששעיר המשתלח ופרים הנשרפים אינן מטמאין רק אם יצאו לחוץ למחנה או חוץ לירושלים כל חד כדינו כן עובר במעי אשה כ"ז שלא יצא לחוץ אינו מטמא אף אם נגע במה שהוא בחוץ כיון דאין בו טומאה עצמיות. ולכן אינו מטמא עד שנולד כנ"ל

ובזה מיושב קו' הרוקח (סי' תסז) בהא דאמרינן רוב