זרע אברהם צד

לא הוי בי' והשתא הוי בי' מדרבנן. וא"כ קשה שמואל אמאי מוקי מתניתין בכולל דהא הוא ס"ל דח"ש מותר מה"ת וע"כ משום דמוקי כדברי הכל ודוק

ועיין בחולין (דף צח) משמע ג"כ דס"ל לר"ש ברבי ח"ש מותר מה"ת גבי בהא דאמר שם אבא לא שיער במ"ז ואני אשער במ"ג ופירש"י בניחותא קאמר ומיירי בח"ש ועיי"ש ולמ"ש מהך דמנחות מוכח דס"ל ח"ש מותר מה"ת ולכך שיער במ"ג וא"ש

טז) עיין בר"ש פ"ב מטבול יום (משנה ג') שהוכיח מהך דחולין (דף צח) דח"ש עי"ת אסור מה"ת דהא פריך והא אמר רבי יוחנן ח"ש אסור מה"ת והא התם הוי ע"י תערובות עיי"ש

ולענ"ד יש להוכיח מהך דנדרים (דף סח) איבעיא להו בעל מגיז גייז או מקלש קליש ומה נ"מ באשה שנדרה מתרי זיתים. ואמאי לא אמר בנדרה מחד זית דאם נימא מקליש קליש אסור ואם נימא מגיז גייז מותר כיון דהיא ע"י תערובות

וכן יש ראי' ממה שכתב הכו"פ (סי' קי) בהא דאמרינן כל לרבות ח"ש וכו' דהיינו אם תייש בא על הצבי' או איפכא דכל זית חלב הוי חצי של חי' וחצי של בהמה ונמצא דגם זית שלם לא הוי אלא ח"ש עיי"ש ומוכח דח"ש ע"י תערובות אסור מה"ת

ובזה מיושב מה שהקשו [וראיתי' בשו"ת שואל ומשיב שהקשה כן בשם הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל] בהא דפסקינן דאם נשבע שלא יאכל עפר או חרצן דהוי ספק אי אמרינן דעתי' אכ"ש והקשו דהא בלא"ה מלקות ליכא ואיסור בלא"ה אסור כדין ח"ש ולאיזו צורך העתיקו דין זה. ולהנ"ל נ"מ ע"י תערובות. ובלא"ה למה שחידש לן בהגהות רע"א יו"ד (סי' סז) דאם אכל ס' חלב מיפסל מספק ואף דאינו לוקה כמו בלא התראה יעיי"ש [ובישועות יעקב חו"מ (סי' לד) השיג עליו בזה עיי"ש] וא"כ נ"מ אם אכל ח"ש דמיפסל מצד ס' דמצד ח"ש ודאי דאינו נפסל. גם י"ל דנ"מ באם נשבע על עפר זה ונשאר ח"ש דאם מצד ח"ש לא חזי לאצטרופי דשני שבועות הא אין מצטרפין ומטעם ספק איבעיא אסור ואכמ"ל

יז) ובהיותי בזה אכתוב מה ששמעתי שהעירו דהיכי מדמה הש"ס בשבועות (דף כג:) נבילות וטריפות לאוכלין שאינם ראוין. וביומא (דף עד) ר"ל דדוקא בפיגול ונותר וטמא חייב ביום הכפורים והא הוי אוכלין שאינם ראוים דפטור ביום הכפורים

אך י"ל למה דאמרינן בבכורות (דף לז) השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טריפה מה שאכלו אכלו עיי"ש ומתבאר שם דיש משני מיני אסורים דיש מין איסור אשר נפשו של אדם קצה בהן כגון נבילה מחמת חולי [ועיין בע"ז (דף כו) ובהוריות (דף י"א) בתוס' שם] ושקצים ורמשים ובהני הטעם דיחזור להם את הדמים משום דלא נהנה ואפילו מכר בשוגג וגם אפילו בהני אסורים שראוים לאכילה כמו טבלים וכדומה מ"מ מחזיר להם את הדמים מחמת קנס ובזה יתפרשו דברי רש"י שם אשר לכאורה סותרים אהדדי ועיין שם ברי"ט אלגאזי

ולפ"ז י"ל דקו' הגמ' שבועות לא הי' אלא משקצים. ורמשים וגם סתם נבילות קתני ומשמע אפילו בנתנבלו מחמת חולי דהוה כשקצים ורמשים דלא נהנה ובזה נראה לי דצדקו דברי הריב"ש בתשובה שדעתו דאיסור דרבנן חשיב ראוי' דהא חזינן דבאיסור דרבנן אם מכר אינו מחזיר לו הדמים וכמבואר ביו"ד (סי' קי"ט)

והנה הרמב"ם בפ"י מהלכות תרומות נזיר ששגג ושתה יין של תרומה אינו משלם חומש וי"ל הכוונה דגם על הנזירות הי' שוגג וא"כ נהי דגם על שאר אסורים אמרינן נפשו של אדם קצה בהם כמו שהעלה הרי"ט אלגזי מ"מ הא בתרומה גלי קרא דחייב על השוגג קרן וחומש. ואמנם היכי דנתערב איסור אחר דלא גלי בי' קרא שוב אמרינן דנפשו של אדם קצה ולא חשוב נהנה. ועיין במנ"ח (מצוה רפ"א) שהקשה דא"כ אמאי באכל תרומה ביום הכפורים חייב וכבר שמעתי מח"א שיישב זה לפי שיום הכפורים הוי רק איסור גברא והמאכל בעצמותו היתר הוא וכן חמץ ומה"ט תרומת חמץ חייב קרן וחומש משא"כ נזירות י"ל דהוי איסור חפצא כנ"ל וכל זה בשוגג אבל במזיד יש חילוק בין אסורים המאוסים כמו שקצים ורמשים לבין שאר אסורים וקושית הגמרא דשבועות משקצים ורמשים ואכמ"ל

יח) ויש להעיר בדברי רש"י פסחים (דף לו) דהאוכל. נבילה ביום הכפורים היינו בשוגג והא בלאו הכי לא מיקרי אכילה דבשלמא על יום הכפורים גלי קרא דחייב קרבן משא"כ בנתערב עמו איסור אחר ועי' בשו"ת חתם סופר (סי' קפ) ומהאי טעמא י"ל דבתרומת חמץ חייב דעל חמץ חייב קרבן משא"כ בנזיר דאינו מביא קרבן וא"כ בנבילה ויום הכפורים למה חייב ואולי דלר"ש לטעמי' דס"ל דשלא כדרך אכילה אסור לא שייך זה ואכמ"ל: חצר סימן נב

א) בקצות החושן ריש ה' מקח וממכר תמה לשיטת הרשב"א דחצר שמונח בי' החפץ הוי של בעל החפץ א"כ מה משני בע"ז (דף סג.) כגון דקאי בחצרה הא סוף סוף לא קנתה הטלה כלל עיי"ש

והנראה לפי דעת הש"ך חו"מ (סי' קצח) דלא מהני קנין חצר אלא היכי דהי' החצר שלו מקודם אבל לא היכי דקנינו וחצרו באין כאחת והקשו עליו מגיטין (דף עז) דאמרינן גיטה וחצרה באין כאחת וע"ז תי' הקצוה"ח דשאני חצר דאיתתא דמשום יד אתרבעי לכן אמרינן גיטה וחצרה באין כאחת כמו דאמרינן גיטה וידה באין כאחת משא"כ חצר דגברא דמטעם שליחות היא לכן בעינן שיהי' החצר שלו מקודם ולא שיקנה לו החפץ והחצר כאחת עיי"ש

ולפ"ז ניחא נמי קו' הקצוה"ח הנז' דהא באמת הקשה המהרי"ט על הרשב"ם הנז' דנימא דבשעה שהמפקיד מקנה לו החפץ ה"נ מקנה לו החצר, וצ"ל הא בכה"ג לא מהני קנין חצר כדעת הש"ך הנז'. וממילא מיושב קו' הקצות הנ"ל דבאיתתא דקיי"ל דחצר משום יד אתרבאי ומהני שניהם יחד שפיר קאמר כגון דקאי בחצרה ומהני מטעם יד וקנתה הטלה והחצר ביחד ובלאו הכי הסוגיא בע"ז הא קאי לרבי יוחנן וכמ"ש התוס' שם בד"ה בזונה נכרית ור"י לשיטתו בב"מ (דף י) גם חצר דגברא משום יד ומהני שניהם כאחד ומיושב היטב: