זרע אברהם פז

והוכיח משבת (דף קלג) דפריך ואי איכא אחר לעבד אחר. ולמה לא פריך ולא לכוין. ואי מכוין לא דחי דהביא עצמו לידי דחי' עיי"ש

והנה מה שהוכיח משבת הנ"ל הא כבר כ' בתרומת הדשן (סי' רס"ה) דאב אע"פ שאומר דלא מכוין מ"מ אי אפשר שלא יכוין בכך אבל אחר לא אכפת לי' עיי"ש הרי דבאב לא אפשר שלא יכוין ושפיר לא פריך ולא לכוין וז"ב

טז) ובכתובות (דף נא) אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון

וראיתי בהפלאה שם שכתב דדוקא לענין איסור חיישינן. אבל מ"מ אינה מפסדת פרקונה. דאי לא כן אשת כהן שנאנסה תפסיד כתובתה דלמא הי' סופה ברצון עיי"ש. ונראה כוונתו דהא בהדיא תנן בשילהי נדרים (דף צ':) האומרת טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה ומוקי לה באשת כהן דאונס אסורה לו ומ"מ נוטלת כתובה ומוכח ממתניתין דאשת כהן שנאנסה יש לה כתובה. הרי דלא חיישינן שמא הי' סופה ברצון כנ"ל והיינו משום דהוי כאיני יודע אם פרעתיך דכבר נתחייב לה משעת נשואין

אך נראה דמשם אין ראי' דהא אמרינן בשבוי' הקילו. ופירש"י משום דלא חזינן שנבעלה ולא אמר אבוה דשמואל רק היכי דחזינן דנבעלה יעיי"ש

ולפ"ז אין ראי' מהך דנדרים להכא, דשם לא חזינן דנבעלה ומעצמה היא אומרת טמאה אני לך ע"כ מהימנא נמי שגם סופה הי' באונס משא"כ בהך דאבוה דשמואל דחזינן דנבעלה. י"ל דאינה נאמנת שסופה הי' באונס

ועיין שם בהפלאה שכ' לחלק דשאני אשת כהן שנאנסה דיש לה כתובה כיון דכבר נאסרת על בעלה בתחילת ביאה שוב אפי' אם סופה הי' ברצון אינה מפסדת כתובתה דהא לא עשתה מידי בסוף ביאתה ע"כ יש לה כתובה עיי"ש ויש לה כעין זה בהא דנדרים (דף צא.) ואלא באשת כהן וברצון מי אית לה כתובה מי גרעה מאשת ישראל עיי"ש ויש לדקדק דלא קאמר בפשיטות מי אית לה כתובה ברצון ולמה צריך לדמותה לאשת ישראל. וכמו דקאמר באשת ישראל בפשיטות ברצון מי אית לה כתובה וה"נ באשת כהן ולמה צריך לומר משום דלא גרעה מאשת ישראל דג"כ לא תניא רק מסברא. ולהנ"ל הוי אמינא מסברא נהי דאשת ישראל אין לה כתובה היינו משום דאסרה עצמה לבעלה במה שהיתה ברצון. משא"כ באשת כהן דלא אסרה על עצמה בזה לבעלה דגם אי לא הי' רוצית ובאונס גמור הרי נאסרה והוי אמינא דכמו כן ברצון יש לה כתובה וע"ז קאמר דמי גרעה מאשת ישראל דהטעם משום שעבדה איסור ה"נ באשת כהן ואכמ"ל זר ששימש סימן מח

א) ביומא (דף לב) ותניא כל עבודות יום הכפורים אינן כשרות אלא בו. ראיתי בס' שער המלך בפ"א מעיוה"כ שחקר בכהן הדיוט ששימש ביום הכפורים אם דינו כמו זר ששימש וחייב מיתה בידי שמים דאהדרי' קרא לאיסורא קמא או דלמא דליכא רק לאו הבא מכלל עשה עיי"ש

ולפענ"ד אין כאן ספק כלל למה שראיתי דבר חדש בחינוך (פ' קרח) דכמו דהדין דמשורר ששוער במיתה כן כל כהן שסייע לחבירו הכהן במלאכתו שחייב מיתה יעו"ש היטב וא"כ פשוט דכהן הדיוט ששימש ביוה"כ דחייב אף על עבודה שאינה תמה דזר פטור מ"מ כהן הדיוט חייב דלא גרע מכהן שסייע במלאכת כהן חבירו ה"נ כהן הדיוט שעשה מלאכת כ"ג ביוה"כ וכמו בעבד עבודת הלוים חייב כן בעבד עבודת כהן גדול

אמנם לא משמע כן במנחות (דף טז.) תרגמא ר"ח בשתי דעות עיי"ש ברש"י ז"ל דאחד הקטיר קומץ וחבירו הקטיר לבונה וכו' יעו"ש ומבואר דגם בעבודה אחת הי' עובדים שני כהנים ועיי"ש במנחות (דף ז.) א"כ הוצרכת ג' כהנים אמר לי' ותהא צריכה י"ג כתמיד. אך יש לחלק בפשיטות כמובן ואכמ"ל

ב) ואגב אכתב דבהא דזר ששימש בשבת הקשה בשו"ת חמדת שלמה (סי' יז) דהוי מקלקל בהבערה כיון דזר מחלל עבודה. והגאון מליסא השיב לו דמ"מ אם עלה לא ירד ותפסו החמדת שלמה דמבואר ברמב"ם דזר שסידר המערכה פורקה יעיי"ש

אך באמת למה דמבואר בירושלמי פ"ב דשבת דמיירי בעיכול אברים ופדרים שהי' מתעכלין על המזבח כל הלילה והיינו דמיירי שהפך בצינורא דקירוב עבודה הוא וגם לענין שבת מחייב בכה"ג היכי דעומד על האש והיפוך בה ובישול בחדא שעה וכמ"ש הריטב"א שבועות (דף יז) ועיין בפ"מ שהעיר בזה אך לא הביא דברי הריטב"א הנ"ל. וא"כ דמיירי בכה"ג מיירי בודאי שמשלה בו האור. דאי לאו הכי הא איברי חול אין מקריבין בשבת ובכה"ג שמשלה בו האור הא אף פסולין אם עלו לא ירדו וכמבואר ביומא (דף מו). ומיושב גם בזה מה שהקשו הא לענין הבערה חייב בכל שהו. ולענין חיוב זרות השיעור בכזית. ולשיטת הירושלמי הנ"ל דמיירי שהפך בצינורא והחיוב מחמת קירוב עבודה. א"כ אין החיוב בכמות אלא באיכות ולא שייך בזה שיעור כנ"ל וז"פ

ג) ועיין במדרש (פ' אחרי) תני רבי ישמעאל לפי שהיו ישראל אסורים בבשר תאוה במדבר לפיכך הזהירן הכתוב שהן מביאין קרבנותיהם והכהן שוחט ומקבל אעפ"י שהי' הבעלים יושבים ומחשבים כל היום אין הכל הולך אלא אחר השוחט עיי"ש. והנה מה דאמר דהכהן שוחט אעפ"י דשחיטה כשרה בזר יתכן עפ"י דברי שו"ת ושב הכהן דבמדבר דהי' אסור בשר תאוה הוי שחיטה עבודה דכל הטעם דשחיטה לאו עבודה משום דנוהגת גם בחולין וכמ"ש תוס' יומא (ל"ב:) ועי' זבחים (יד:) ובמדבר לא שייך זה עיי"ש. אמנם זה דאמר אעפ"י שהי' הבעלים יושבים ומחשבים כל היום צריך ביאור ונראה פשוט עפ"י מדרש רבה שם לפי שהי' ישראל במצרים להוטים אחרי ע"ז והי' מביאין קרבנותיהן לשעירים וכו' אמר הקב"ה יהי' מקריבין לפני בכל עת באוהל מועד עיי"ש ועיין באור שמח פ"ד מה' שחיטה ואז הי' החשש דסתם מחשבתן לעכו"ם ולכן הי' הכהן שוחט ואין הכל הולך אלא אחר העובד וכבר ראיתי בכתבי יד הגאון מו"ה יהושע זצ"ל מקוטנא בעל ישועות ישראל שהקשה לר"א דס"ל אפילו שחטה לאכול לעכו"ם מחצר כבד שלה פסולה שסתם מחשבת עכו"ם לע"ז א"כ איך אמרינן איש איש שנודרים