זרע אברהם פו

מידי לא הוי מזבין אי לאו דהוי אונס. ואפי"ה מהני ופריך דלמא שאני אונסי' דנפשי' מאונסא דאחריני. יעיי"ש

הרי לך שיש חילוק בין אונסא דנפשי' לאונסא דאחריני ואונסא דנפשי' לא מקרי אונס משא"כ אונסא דאחריני. ואפילו למאי דקיי"ל כר"ה דתלוהו וזבין זביני' זביני. **) הא הוי נמי אונסא דאחריני. ולהכי מהני בצירוף אונסא דנפשי' כנ"ל

ולפ"ז יבואר החילוק דאם אנסוהו לעבור על עבודה זרה דאף דלכתחילה יהרוג ואל יעבור משום דהוי רק אונסא דאחריני לחוד. מ"מ אם עבר אינו נהרג עליו דמ"מ מקרי אונס בדיעבד. משא"כ בחולה שרוצה להתרפאות מעבודה זרה דהוי אונסא דנפשי' ואפי' בדיעבד לא מקרי אונס כה"ג וכמו דאמרו שם שאני אונסא דנפשי' מאונסא דאחריני כנ"ל

יג) ועיין בכתובות (דף ט.) התם אונס הוי. ואי בעית אימא כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו וכו' עיי"ש

ונראה דמזה הוציא הרמב"ם את דינו דקטנה שזינתה נאסרה על בעלה ולא אמרינן פיתוי קטנה אונס היא. וכבר הקשו על זה ועיין בהרב המגיד פ"ב מה' (הלכה) שהוציא זה מסוגיא זו דקשה קו' התוס' דהוי ס"ס יעיי"ש וזה דוחק מבואר

אמנם י"ל כדבריו דמסוגיא זו הוציא דינו אך לא מטעמי' דלפ"מ דמבואר בסנהדרין (דף סח) דבת שבע קטנה היתה. ועיין בפני יהושע בפתיחתו לסדר נשים א"כ למה לי הטעם משום דהתם במעשה דבת שבע] אונס הוי או משום דכל היוצא וכו' ת"ל דבלא"ה היתה מותרת משום דקטנה היתה ופיתוי קטנה אונס היא וגם מה ס"ד דמקשה אטו לא ידע דפיתוי קטנה אונס וע"כ דלא אמרינן כן. ומזה פסק הרמב"ם דלא אמרינן פיתוי קטנה אונס

ונראה דאפי' אם נימא דפתוי קטנה אונס. מ"מ לא עדיף מאונס גופא דמבואר בפוסקים דהיכי דהביא עצמו לידי האונס דלא מקרי אונס ועיין בישועות ישראל (סי' כא). וא"כ בקינה לה ונסתרה הרי היא הביאה עצמה לידי האונס ולא מקרי אונס. ומה"ט נראה פירש"י ביבמות (דף נא) בהא דאמרינן אם ביאת הראשון ביאה ביאת שני אינה ביאה. דלכך לא מיתסרה על הראשון משום דאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה והתוס' שם תמהו על פירש"י ותי' דמיירי בקטנה ופיתוי קטנה אונס יעיי"ש. ולהנ"ל הכוונה דבקטנה דהוי אונס ולכן צריך קינוי וסתירה ואז גם בקטנה לא הוי אונס ואמנם הכא דלא הוי קינוי וסתירה לכן לא מיתסרה קטנה

ומיושב קו' המוהרש"ל בכתובות (דף ט) בהא דמשני דמעשה דבת שבע אונס הוי. א"כ מה קאמר דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה וכמעשה שהי' דהא התם הטעם דלא אסרוה משום דאונס הוי ולא משום שלא הי' קינוי וסתירה

ולהנ"ל הכוונה וכמעשה שהי' שהיתה קטנה ולא הי' קינוי וסתירה משא"כ בעלמא בקינוי וסתירה גם בקטנה נאסרה ומשום דהיכי דהיא הביאה לידי אונס לא מקרי אונס וזה דאין אשה נאסרת על בעלה בקטנה אלא בקינוי וסתירה. ולכן גבי סוטה פסק הרמב"ם דנאסרת בקינוי וסתירה ושפיר קאמר התם אונס הוי ובעי קינוי וסתירה וכיון דלא הי' קינוי וסתירה לא נאסרה ודוק

יד) ואגב אכתוב מה שראיתי בפני יהושע שם שפי' בקרא והי' אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר דהפי' שטוען פתח פתוח עיי"ש ולדבריו י"ל גם בפי' הקרא דאם רעה בעיני אדוני' אשר לא יעדה וכו' היינו שטוען פתח פתוח. אך באמת לבית שמאי אינו נאמן וכמ"ש הר"ן בנדרים (דף צ.) דאינה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דמשעבדא לי' ה"נ היא אינו נאמן. ובזה לא שייך תי' האחרונים דהרי יכול לגרשה דהא אליבא דב"ש אינו יכול לגרשה דהרי בעי ערות דבר גם ביעוד י"ל דאינו נאמן כיון דמשיעבוד לה. ועוד דהרי פריך בכתובות (דף מ.) דנימא עשה דוחה ל"ת. ותי' דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. והכוונה כמ"ש התוס' שם בשם הר"ר עזריאל דהיא עוברת על הלאו ובדידה ליכא עשה. וא"כ ביעוד דיש מצוה לגבי דידי' ובדידה ליכא עבירה דהרי אסור רק משום דשויא אנפשי' חתיכה דאסורא ושייך עשה דוחה ל"ת. וכבר כ' המנחת חינוך (מצוה) דבקדושין לחוד אינו מקיים המצוה ושייך עשה דוחה ל"ת ועיין בירושלמי פ"ד דכתובות (הלכה ) ודוק

טו) ודרך אגב אכתוב לבאר דעת הריב"ש דלא מקרי אונס אלא אונס הבא בע"כ שלא סיבב עצמו להאונס משא"כ היכי דהוא עצמו הי' הגורם והסיבה על האונס הבא לו ועיין בישועות ישראל (סי' כ"א) שהאריך בזה יעיי"ש

ובירושלמי פ"ט דנזיר (הלכה) ) כפפו רבו ונטמא מהו שילקה עיי"ש והיינו דלא מקרי אונס שלא הי' לו לדור בנזירות שלא מדעת רבו וכמו שפי' הפ"מ. ומוכח שיטת הפוסקים הנ"ל

ובזה נראה ליישב שיטת הרמב"ם בפ"ה מה' שבועות (הלכה כ) שכ' דאם נשבע שלא יאכל שבעה ימים אין אומרים יצום עד שיצטער ולא יהי' לו כח לסבול ואח"כ יאכל אלא מלקין אותו מיד ויאכל לאלתר עיי"ש והר"ן ז"ל בשבועות תמה עליו דבשלמא בשבועה שלא אישן ג' ימים מיד יצאה שבועתו לבטלה [דבע"כ ישן שלא מדעתו] משא"כ בנשבע שלא יאכל ז' ימים הרי שבועתו חלה וכשיסתכן ידחה שבועתו מפני סכנות נפשות. ומ"מ לא יאכל אלא שיעור שיוכל לעמוד עליו עיי"ש

ולהנ"ל לא מקרי אונס כיון דהוא עצמו סיבב עליו את האונס שנשבע ולא הי' לו לשבע ובכה"ג לא פטרה התורה אונס וז"ב

ועיין בס' ישועות ישראל שחילק דדווקא באונס מחלקינן בין היכי דהוא עצמו סיבב האונס לבין בא מאליו משא"כ בדחי'. ואטו אם אחד שתה משקין הרעים ונסתכן דלא ניתן שבת לדחות אצלו כיון דהוא הביא עצמו לידי כך. ומ"ש התוס' בעירובין (דף ק) דהיכי דע"י פשיעה בא [שהוא עצמו סיבב הדחי'] לא דחי היינו מדבריהם.